יש אנשים שאסור להם בכלל להיות על הכביש

וכל-כך למה?

א. כי כשהם נוהגים הם לא רואים שסביבם יש עוד מכוניות, הולכי-רגל, רמזורים, תחנות אוטובוס, מטרונית, קו לבן, אי תנועה, אדום-לבן, משאיות, מוניות, קטנועים ואבא שמרכיב את בנו הפעוט על אופניים. רק הם על הכביש, לבדם, ממש שנת 1954 או בסביבה, כשרק למתי-מעט הייתה מקסימום חיפושית פולקסווגן.

ב. יש אנשים שחושבים שהכביש הוא של אבא שלהם. למעשה הם בטוחים בכך. בין שהם נוהגים, חוצים כביש ברגל, או סתם מטיילים עם הכלבלב הנחמד והלא-נושך שלהם. את הכביש הזה אבא שלהם סלל, בתרפ"ח, בטוח! עם קבוצת עבודה שאחר-כך עברה להקים קיבוץ חומה ומגדל. ומה יצא לו מזה?

ג. יש אנשים שפשוט לא הפנימו עד כמה הכביש מסוכן. גם לא ממש אכפת להם להסתכן קצת. כיף אדרנלין. אבל מה אשם הנהג שהם בדיוק קפצו לו לתוך הגלגלים בדרך אל המדרכה תוך כדי שיחה בטלפון הנייד על 'איזה גבינה? כמה אחוזי שומן? המחיר בפיקוח?' וזהו דווקא נהג זהיר, שמקפיד לעצור לעוברים במעבר חצייה.

ד. יש אנשים שלא מרגישים, לא רואים או לא שומעים, הם פשוט ממהרים. מאוד חשוב להם למהר ולהגיע בזמן – לעבודה, לגנון, לחתונה, הביתה. כאילו שהצורך הזה הוא מעין אפוד מגן קרמי שיגן עליהם מפני כל פגיעה קשה כקלה. אלה באמת הכי מסוכנים לנהג, כי אצלם המטרה מקדשת את האמצעים. מה, להם יכול לקרות משהו? הם תמיד מגיעים בזמן.

ה. ויש אנחנו. הכול אנחנו יודעים, רואים, מבינים. גם שומעים, גם ערניים, גם מתחשבים. נתנו לנו הגה בידיים בגיל 20-18 בערך, מעולם לא היה לנו דוח תנועה חוץ מדוח חניה של העירייה. מה נעשה עם כל המהומה שלעיל? סעו לאט!