אמוץ זהבי וזנבו של הטווס – "עקרון ההכבדה"
מאת ד"ר יונת אשחר
השנה הלך לעולמו פרופ' אמוץ זהבי, חוקר האבולוציה שפיתח את תיאוריית "עקרון ההכבדה" וממובילי שמירת הטבע והנוף בישראל.
מדוע אנטילופות קופצות לגובה כאשר רודף אחריהן אריה, וציפורים מצייצות בקול כשהן בורחות מעוף טורף? למה לטווס יש זנב כל כך גדול ומפואר, וזכרים רבים אחרים מתנאים בקישוטים מסורבלים וצבעוניים גם הם?
הזואולוג אמוץ זהבי, שהלך לעולמו ביום שישי בגיל 89, הציע עם אשתו אבישג תיאוריה המסבירה את העובדות הללו ורבות אחרות, וזכתה לשם "עיקרון ההכבדה".
אמוץ זהבי הקים עם עזריה אלון את החברה להגנת הטבע בשנת 1953, והיה מזכיר החברה במשך בשנים רבות. בשנת 2008 קיבל פרס מפעל חיים על תרומתו לאיכות הסביבה. חלק גדול מעבודתו נעשה על זנבנים, מין חברותי של ציפורים החי בדרום הארץ. היו אלה התצפיות על הזנבנים בשמורת שיזף בערבה שהובילו אותו לפתח את עיקרון ההכבדה, התיאורייה המדעית שפרסמה אותו בעולם. מחקרים על אותה אוכלוסיית זנבנים נמשכים עד היום.
הרעיון העומד בבסיס העיקרון של זהבי פשוט למדי. בעלי חיים שולחים מסרים כל הזמן זה לזה: אם אלה זכרים הקוראים לנקבות להזדווג איתם, יריבים בתוך אותה קבוצה חברתית המסמנים אחד לשני שהם חזקים ואגרסיביים ולא כדאי להתעסק איתם, או אפילו אוכל עשב המשדר לטורף שרודף אחריו "אני מהיר מדי, כדאי שתמצא לך טרף אחר להשקיע בו".
התובנה של זהבי הייתה שהמסרים האלו חייבים להיות אמינים כדי שיהיו בעלי השפעה. אם כל בעל חיים יכול להיראות גדול וחזק, גם אם הוא בעצם חלש למדי, להעברת המסרים לא יהיה שום ערך. לכן, הניח, הגיוני שיתפתחו באבולוציה מסרים שאפשר לשלוח אך ורק אם הם מייצגים את האמת. כדי לוודא זאת, למסרים צריך להיות מחיר, הם צריכים להכביד על שולח המסר, כך שיוכל להרשות לעצמו לשלוח אותם אך ורק אם הוא אכן גדול, חזק ומוצלח כפי שהוא טוען.
דוגמה לכך היא אותן קפיצות אנכיות של אנטילופות מסוימות שהזכרנו בתחילה. הדילוגים האלו לא עוזרים להן לברוח, אלא דווקא להפך: הן מבזבזות זמן ומוציאות אנרגיה על פעולה שלא מרחיקה אותן אפילו סנטימטר מהטורף שמאיים עליהן. לפי עקרון ההכבדה, זה בדיוק הרעיון. האנטילופה שולחת כך מסר לאריה, כי היא מראה לו שהיא חזקה ומהירה כל כך עד שהיא יכולה להרשות לעצמה לבזבז משאבים על קפיצות לגובה. "תראה לאיזה גובה אני קופצת" היא אומרת כביכול "ותחשוב מה יקרה כשאני אתחיל לרוץ ברצינות. אין לך סיכוי לתפוס אותי, עדיף שתבחר באנטילופה אחרת". המסר הזה אמין, כי אנטילופה חלשה יותר לא הייתה מבזבזת את כוחה על דילוגים כאלה, וגם לא הייתה מגיעה לגבהים מרשימים.
בצורה דומה, כאשר הטווס פורש את זנבו הגדול עד כדי גיחוך הוא משדר לנקבות שרואות אותו שהא מסוגל לשרוד ולמצוא מזון למרות שהוא סוחב אחריו איבר כבד ומסורבל. רק זכר בעל גנים טובים ומשובחים באמת יוכל להסתובב עם זנב שמקשה עליו לעוף ובולט לכל טורף אפשרי ועוד להשקיע אנרגיה בגידולו וטיפוחו, ולכן המסר שלו לנקבות הוא אמין. נקבות הטווס, מתברר, אכן בוחרות בזכרים בעלי הזנב המרשים ביותר.
