"זמנים מודרניים" של סוף המאה ה-19 – דרמה של ממש במוזאון תל אביב לאמנות

הרגשה של דרמה חגיגית אופפת את הנכנסים בשערי אולמות התערוכה "זמנים מודרניים" במוזאון תל אביב. הרושם הראשוני נוצר בגלל צבע הקירות דווקא והמסגרות העבות והמקושטות, רגע לפני שהעין מתמקדת בתמונות עצמן. ואז, במשך שעה ארוכה ומרוממת אנחנו כאילו מבקרים במוזאון אחר: אלגנטי, קלאסי, אטי משהו, אפוף ניחוח רומנטי, מלא בשלווה פסטורלית – האם המציאות שנשקפת מבעד לציורים היא-היא המודרנה? אכן, זהו סוג של קפיצת-דרך לכיוון ההפוך – אל פעם, אל המאה ה-19, אל הדרך שהייתה הכי מודרנית להציג את המציאות כפי שהשתקפה בעיני הציירים.
זאת פעם ראשונה שמוזיאון תל אביב לאמנות בישראל מציג חמישים יצירות מופת מתוך האוסף הייחודי של מוזיאון פילדלפיה לאמנות, בעקבות תערוכה דומה שהוצגה במילאנו. התערוכה מקיפה תשעים שנות אמנות אירופית וכוללת עבודות שמציגות נופים ירוקים או עירוניים, סיטואציות יומיומיות, טבע דומם ודיוקנאות שצויירו ללא הכנה מוקדמת. בין אמנים: פול סזאן, אדואר מאנה, קלוד מונה, וינסנט ואן גוך, אדגר דגה, אנרי מאטיס, קונסטנטין ברנקוזי, פבלו פיקאסו, פייר־אוגוסט רנואר ועוד.
הנה טעימה
הדיוקן של קמיל רולאן בן 11, כשהוא חובש כובע כחול ומתבונן החוצה, הוא אחד מחמשת הדיוקנאות של משפחת רולאן שצייר ואן גוך, אחרי שג'וזף רולאן, שהיה דוור בעיר ארל, התיידד עם האמן ההולנדי. ואן גוך צייר את הילד פעמיים ומהר, כדי לתפוס במדויק את הבעת פניו הנעריים. בתמונה הרמוניה של משיכות מכחול, תוך שימוש בצהוב האופייני לואן גוך, מה שמדגיש ומאיר את הכובע והז'קט של הילד. מבין שאר הדיוקנאות של המשפחה מופיעים זה של אמו של קאמי ושל אחותו הקטנה. ואן גוך נתן את הדיוקן של קמיל לידידו הדוור כהכרת תודה על חברותו, ואת הדיוקן של אוגוסטין רולאן נתן לחברו הצייר אמיל ברנאר. במקרה שני הציורים הוצגו בתערוכה בפילדלפיה בשנת 1940, אף שנרכשו על ידי שני אספנים שונים.

אדגר דֵגָה (Edgar Degas) הצרפתי התעניין מאוד בתנועה חולפת. הוא הרבה לצייר פעילויות אמנותיות וספורטיביות שבמרכזן התנועה, למשל נגינת קונצרטים ומוסיקה, מירוצי סוסים, נשים רוחצות באמבטיה ובמיוחד אהב לצייר – רקדניות בלט. אדגר לא בילה זמן רב בשיעורי בלט או בחזרות למופעים, אלא היה מצלם, ואז מצייר בסטודיו שלו – הוא עשה שימוש בצילום שהיה טכנולוגיה חדשה בתקופתו.
עוד חידוש של דגה שהיה מהפכה באמנות הציור – הוא הראשון שאפשר לדמויות ולעצמים "להיחתך" על ידי מסגרת התמונה ולא ראה חובה לצייר את כל הדמות. עד אז נהגו לצייר את הדברים החשובים בשלמות. זו הייתה גישה מהפכנית וחדשנית יוצאת דופן בתחילתה.

גבריאל רנאר, בת דודה רחוקה של אשת רנואר, אלין, הצטרפה למשק הבית של האמן ב-1894 כמטפלת של בנו השני, ג'אן. היא הפכה לאחת הדוגמניות האהובות של רנואר. בציור לובשת גבריאל צווארון מסולסל בעל שוליים אדומים וכתומים, שמוסיף צבעים עזים לפניה. לימים סיפרה ז'אן, שרנואר החזיק ארגז מלא אביזרי תחפושות ששמשו לקישוט הדוגמניות שלו, לעיתים עם קריצה לדמויות היסטוריות. כאן הקישוט מזכיר את הצווארון המסולסל של הליצן האהוב פיירו. תווי הפנים הרעננים של גבריאל, שמצוירים בפוקוס רך, נמצאים בניגוד חינני לעבודת המכחול הנמרצת ולצבע הדשן של הצווארון הנפוח.