פנסיה מוקדמת – מחזה על אהבה וכסף וירושה כמובן

פנסיה מוקדמת מציגה את הזיקנה דרך עיני רקדנית צעירה. וזה סיפורה:  דנה, רקדנית מקצועית, מגיעה מלוס אנג’לס לארץ כדי לפנות את חפציו של אביה מבית הדיור המוגן בו התגורר עד מותו. בעוד בעלה טרוד בהצלת חברת הסטארט אפ שלו, דנה מוצאת את עצמה מתמודדת לבד עם ביורוקרטיית המוות. במקום לפנות את דירת האב, היא מחליטה להתבצר במקום ולהשתקע בו. היא רוקמת יחסים עם אחת מישישות הבית ונכרכת בזיכרונות העבר והסודות המשפחתיים .כשמסתיימת תקופת האבל, מבקש בעלה שתחזור לדירתם המשותפת, לקריירות התובעניות ולחיים הזוגיים. דנה מצדה, נמצאת במקום אחר ונדמה שלא ניתן יהיה להשיבה לדפוס חייה הקודמים.  

מתארת היוצרת דפנה רובינשטיין: את ההצגה פנסיה מוקדמת יצרתי לאחר מספר שנות 'פנסיה' מעולם התאטרון והיצירה. בשנים אלו ילדתי וגידלתי את שלוש בנותיי, הקמתי בית ותמכתי בבעלי ישי גרין בדרכו כיזם הייטק. בכל אותן השנים, לא בער בי הצורך ליצור ויותר מזה הרגשתי דחייה מעולם התיאטרון, שהיה תמיד מרכז חיי. אבל בכל אותן שנים של התנזרות מיצירה תאטרונית, קינן בי המחזה הנוכחי וחתיכות גדולות ממנו שכבו אצלי באיפוק במגירה.  

מה העיר אותי מרבצי וגרם לי לעלות את ההצגה פנסיה מוקדמת לאחר כל אותו הזמן? כנראה צירוף של דברים ולא דבר אחד. אבל אי שם בחודש נובמבר 2018, מצאתי עצמי שוב בחדר חזרות עובדת עם שחקנים חיים שמדברים טקסטים שספק שמעתי בילדותי ספק המצאתי, ובנחישות גדולה להשמיע את הסיפור שלי. במרכז העלילה נמצאת ההחמצה. בחורה צעירה, שלא לקחה חלק בחייו של אביה בשנותיו האחרונות ולא נפרדה ממנו, מגיעה לאסוף את חפציו מבית הדיור המוגן בו הוא גר. היא “מאשפזת” עצמה במקום ומסרבת לפנות את הדירה. היא עושה זאת ספק כדי למצוא מחסה, ספק מתוך כוונה להעניש עצמה. אבל שם במקום הזה, שעבור רבים הינו “תחנה אחרונה”, שוקלת הגיבורה שלי את המשך חייה, כמראה לזיכרונות שמציפים אותה. האם אנחנו נידונים לשכפל את תבניות היחסים של הורינו כפי שנגלו אלינו כילדים? האם יש לנו חופש בחירה?.
מאוד רציתי שאת המחזה שלי תוביל אישה, ובכל פעם מצאתי עצמי כותבת את דמויות הנשים בצורה אפורה, חלושה, לא החלטית. הגברים, נדמה היה לי שתמיד ידעו מה הם רוצים, לאן שואפים להגיע, הנשים כאילו רק היו שם כדי להגיב… האם אני שוביניסטית? האם אני אישה שמדכאת את עצמה? ניסיונות נואשים לתקן את המציאות הלא שוויונית שחקוקה בי, הותירו אותי בתחושה של מרמה. האם אני יודעת יותר טוב מאלו שגידלו אותי? האם אני אישה יותר חזקה? כיום כשאני מסתכלת על ההצגה במבט קצת מרוחק ו'יותר אובייקטיבי', הדבר שהכי בולט לי זה הכעס. כעס כשריון, כמגן אחרון לאישה מניצול ומשקר. מה יקרה כשהאישה תתפרק מנשקה, תניח את שאריות הזעם והמרמור ותעמוד מול הגבר אוהבת, כואבת, לא מענישה… את מי היא תפגוש שם? אולי רק את עצמה. דצמבר 2018 בצוותא תל אביב.  משחק: הדס לסרי, ליאור גרטי, יונתן מילר, שרון שטרק