פעם, כשהיה מותר לקטוף את פרחי דם המכבים
מדי שנה בין חג הפסח לל"ג בעומר, הייתה סבתא הינדה יוצאת לחורשת הזיתים לקטוף את הפרח המוגן דם המכבים האדום. מזמן-מזמן, הרבה לפני 1964, כשעדיין היה מותר. ועוד איך היה מותר! פרחי הבר היו רכוש הכלל, וכל אחד קטף מהם זר כרצונו. מורים וגננות היו יוצאים עם הילדים לקטוף פרחי בר לקישוט הכיתות; סוחרי פרחים עקרו אותם מן ההרים 
עם הפקעת, הבצל או השורש ומכרו אותם למטיילים; אפילו אלתרמן הקדיש לכך את השיר הידוע כלניות:
הערב בא, שקיעה בהר יוקדת / אני חולמת ורואות עיני:
הגיאה נערה קטנה יורדת / ובאש כלניות לוהט הגיא.
את הפרחים לצרור היא תלקט לה / ובשבילים המתכסים בטל
אל אמא היא נחפזת וקוראת לה: / הביטי מה הבאתי לך בסל! כלניות, כלניות!
תוך מספר שנים הגיעו פרחים רבים לסכנת הכחדה והחל מאבקם של חובבי הטבע, בראשם עזריה אלון, להצלת פרחי הבר ולשמירה על הטבע. המאבק החל ב-1956 בהכרזה על גנים לאומיים ואזורי שמורות הטבע, והמשיך מול חברי הכנסת שחשבו שזאת גזירה שהציבור לא יוכל לעמוד בה. ביולי 1964 הגיש המשורר וחבר הכנסת ס' יזהר הצעת חוק להגנה על פרחי הבר "אסור לקטוף" וזה הצליח!
החוק חוקק ונשמר בהצלחה הודות לאימוצו על ידי המורים והגננות, שדרך הילדים העבירו את זה הלאה להורים. הציבור כולו הפך את התנהגותו והפסיק לקטוף. זנים ומינים רבים של פרחי בר ניצלו, ושדות צבעוניים מקשטים באביב את ההרים ומישורי הארץ.
נעמי שמר כתבה אז את השיר "ולס להגנת הצומח" [בגרסת הפְשָט...]
כבר פורחים נרקיסים בשמורות הטבע
מרבדים נפרשים בשפלת החוף
כלנית וכרכום, אלף גון וצבע
והחוק שאומר – כאן אסור לקטוף!
אבל סבתא הינדה, כאמור, החלה לקטוף את פרח דם המכבים האדום הרבה לפני כן, עוד בימי חומה ומגדל, 1938. בתקופה שעדיין לא אסרו על קטיף פרחי הבר לטובת אגרטל הפרחים בבית. הטקס היה מושלם: בצנצנת חרס מיוחדת הייתה מוזגת מים רתוחים קרים, מוסיפה קורט מלח – ומסדרת פנימה צרור דקיק ואדום של פרחי דם המכבים. לימים הייתה תולה את הצרור הפוך על מסמר שבקיר ומחכה שהפרחים ייהפכו למיובשים. אז הייתה פורשת מפה רקומה ביד, ומוסיפה צנצנת של ריבת תות שדה שרקחה עם כפליים כמות הסוכר ומיץ לימון מן העץ שבחצר.
