קפה הפוך עם חמותי – סיפור מאת נגה מרון – האמנם?
(מתוך מונולוג של מאיה, אישה צעירה, נשואה ואם לשני ילדים. היא נוסעת לבדה לפריז, ובמטוס היא מתיידדת עם גבר זר במושב שלצדה.)
… אם מישהו היה אומר לי שאני אפָּתַח ככה לפני אדם זר. שאספר דברים שאפילו לבעלי אני לא מעזה… ולו אני מספרת הכול. טוב, כמעט הכול… לפחות אני משתדלת…
אבל איך אפשר להגיד לנועם שלפעמים אני חולמת שהוא נהיה יתום… וואו! ממש נהיה לי קל על הלב… רק בשביל שאוכל להגיד את זה היה שווה לי לנסוע לפריז לבד…
אתה תצחק, אבל אני באמת לא רציתי לנסוע. תכננו לנסוע ביחד, וכשהתברר שהוא לא יכול לקחת עכשיו חופשה מהעבודה, אמרתי שאני לבד לא נוסעת. וניסע יחד בשנה הבאה, אבל הוא התעקש שאסע. להחליף את ה'אטמוספירה'…
מה אתה צוחק? ככה הוא מדבר. כמו אמא שלו. היא מתה על פריז. היא אפילו הסיעה אותי לשדה התעופה, נישקה אותי על שתי הלחיים ואמרה, "אל תדאגי לשום דבר, מאיה'לה. רק תעשי חיים ותשובי אלינו רגועה ושמחה!" האישה הזאת יודעת להשיג כל מה שהיא רוצה…
איך אני אסביר לך? הנה, סתם דוגמא: יום ראשון אחד היא מטלפנת אלי לעבודה. וזה אחרי שביום ששי נועם ואני היינו אצלה בארוחת ערב. זה המנהג שהיא קבעה, כל שבוע אנחנו מוכרחים. אם לא – היא עושה לנו ברוגז. ונועם נזהר נורא לא להעליב אותה. היא אצלו פרה קדושה. פחחחח. מה??? לא, בכלל לא… היא דווקא נראית עשר. בחיים לא תנחש שיש לה כבר שני נכדים. אז גם באותו יום ששי אחרי הארוחה אצלה, הורדתי את הכלים מהשולחן וסידרתי במדיח, ולא הבנתי מה קרה שפתאום למחרת היא מטלפנת אלי לעבודה.
"מאיה"לה," היא אומרת לי. "מה דעתך שניפגש באיזה בוקר?"
"מה זה?" אמרתי לה. "הרי בבוקר אנחנו שנינו בעבודה!" ממש לא הבנתי מה היא רוצה ממני. ואז היא אומרת לי: "לא שנינו. בלי נועם, מאיה'לה. בואי נשב פעם רק שתינו. אני ואת. אני מזמינה אותך לבית קפה. את בטח יכולה לעשות לך הפסקת קפה קלה באיזה מקום קרוב למשרד שלך. על שפת הים נגיד?"
או קיי. אין לי בעייה לצאת באמצע היום. אבל מה יש לה להגיד לי שהיא לא יכלה להגיד אתמול במטבח?
"אז איזה יום מתאים לך?" היא ממשיכה בנימוס, כאילו. ואני כמו טיפשה עונה, "לא משנה. כל יום אני יכולה לקפוץ, אם זה לא להרבה זמן. אני די עצמאית במשרד."
"יופי," היא אומרת. "אז אולי אפשר מחר? יום שני, מתאים לך, נגיד בשעה אחת עשרה? אבל שזה יישאר בין שתינו. אל תספרי לנועם, בבקשה."
"אוקיי, אין בעייה," הסכמתי. ובלב חשבתי, מי יודע איזה סודות יש לה מנועם שלי? ומה היא חושבת, שהוא לא יידע עוד הערב כל מה שהיא תספר לי?
בית הקפה היה כמעט ריק ואני בחרתי שולחן שמשקיף על הים. ידעתי שהיא תאחר. תמיד היא מגיעה אחרי כולם. בכוונה. שיחכו לה. כמו איזו מלכה…
כמעט שלא הכרתי אותה כשהופיע בפתח. אלגנטית כזאת. התיישבה, הוציאה פודרייה ומראה וסידרה תלתל שפרץ מהתסרוקת שלה. הייתה במספרה, לכבודי. אפילו בליל הסדר לא ראיתי אותה כל כך מסודרת…
"נעים פה, מאיה, לא?" רכנה אלי , הראש שלה כמעט נוגע בשלי. "את יודעת, שנים חלמתי על הרגע הזה. לשבת כך, אתך, על כוס קפה… כך סתם. כמו שתי חברות. הרי הגיל הביולוגי לא קובע הרבה. לא הקשיתי עליך, אני מקווה."
"לא, לא נורא. גם לי כיף לצאת קצת מהמשרד. לשבת מול הים. כמו בחופשה."
"את בטח רעבה," נופפה אל המלצרית. "נשתולל הפעם? נזמין גם עוגה?" ואני תפסתי אומץ ועניתי, "אם כבר, אני מעדיפה קרואסון. עם חמאה ושקדים."
"חמאה?!" היא נדהמה. "את אוכלת חמאה?"
"לא כל יום," הסתכלתי לה ישר בעיניים. "רק כשאני במתח."
"גם אני," צחקה בקול. "כך זה אצלי. אני יכולה לקבל שני קילו בשבוע אם אני לא מקפידה על הדיאטה… אז מה, נזמין סלט חסה?"
סלט חסה! אני לא אשכח איך היא לימדה אותי איך רוחצים עלים של חסה. ביג דיל. כאילו אני באה מבית שבו אכלו את החסה ישר מהאדמה. בשביל סלט חסה אני צריכה שהיא תזמין אותי לבית קפה? אבל צחקתי גם אני ואמרתי, "מה פתאום חסה? מחר נעשה יום פירות."
"את צודקת!" היא צחקה, והזמינה קפה הפוך לשתינו, קרואסון בחמאה בשבילי, ועוגת סברינה בשבילה.
"היום בא לי לחגוג!" הסבירה. "על שהעזתי, ושגם את מצאת לך זמן. שותפות צריכות פעם לשבת יחד. בלי לחץ. סתם לדבר."
שותפות? מה פתאום שותפות? להציע לי ביזנס היא יכלה לבוא למשרד…
"הרי אנחנו שותפות עכשיו," היא ממשיכה, "שותפות בנועם שלנו!" הסתכלה עלי ככה, העיניים הכחולות שלה כמו שני שיפודים תקועים בי. היה לי מוזר לי לשבת כך איתה, בלי נועם…
"לחשוב שעברו שש שנים," אמרה. "זוכרת איך נפגשנו בפעם הראשונה?"
ועוד איך אני זוכרת… בגללה הרי אחרנו למופע של כווֶרֶת. ירד מבול וזחלנו בפקק אולי חצי שעה, ונועם התעצבן נורא. ופתאום הוא פותח את החלון ונותן צעקה: "הנה אמא שלי! שם מעבר לכביש! ובלי מטריה!" והוא מוציא את הראש ושואג שוב, "אמא!" ומנופף לה ביד שתבוא… והיא מתרוצצת בין המכוניות וכמעט נדרסה. פתחה את הדלת האחורית ואמרה, "איזה מזל יש לי!" והרטיבה את כל המושב. בסוף אחרנו למופע, כי נועם הביא אותה הביתה במקום להזמין לה טקסי.
"בטח שאני זוכרת," עניתי והצצתי בשעון. המלצרית הביאה את ההזמנה שלנו והחלטתי שרק אסיים עם הקפה והקרואסון ואסתלק. אבל היא אכלה את העוגה שלה לאט, כפית אחרי כפית, והמשיכה להפציץ אותי במילים שלה.
"ידעתי שיום אחד תופיעי בחיי, מאיה. עוד לפני שאת פגשת את נועם שלי אני כבר ראיתי אותך בדמיוני. דמות ערטילאית ואהובה היית לי כבר אז. מין פֵיָה מקסימה שתאהב את נועם שלי ותהיה כליל השלמות – "
"והתאכזבת? אני רחוקה מלהיות פֵיָה," צחקתי.
"ממש לא. אין לי שום טענות, מאיה'לה," היא חייכה, "אגב, שמת לב שגבר לרוב מחפש לו אשה שתהיה דומה לאמא שלו?"
"את חושבת שאנחנו דומות?" נפלט לי.
"אולי מבִּפְנים," היא עונה, ממשיכה כמו איזו משוררת: "אהבה אחת לנו, והוא תמיד יאהב את שתינו. ודעי שלעולם אהיה גם אני. כל עוד אהיה. וגם אחר כך… אבל אל תדאגי, חמודה." וכשהיא אומרת לי 'חמודה' העור שלי נהיה כמו של ברווז. "אבל אני לא אנסה להתחרות בך. הניחי לי רק לעמוד בצילכם. להתחמם בשולי אלומת האור הקורנת מכם, עכשיו שהייתם לאחד…"
ואז היא עשתה הפסקה ופלטה מין אנחה, "פעם היינו חברים אני ונועם. הוא היה החבר הכי טוב שלי – "
העינים שלה הבריקו כאילו היא עוצרת בכי. מקנאה בי שעכשיו אני החברה של הבן שלה. זה מה שכאב לה…
ונועם הרי סיפר לי איך היא נידנדה לו שנים שהגיע הזמן שהוא ימצא לו חברה מתאימה ויסתדר בחיים. בשפה שלה 'להסתדר' זה אומר להתחתן. היא עדיין חיפשה לו שידוך, בזמן שכל העולם חוץ ממנה כבר ידע עלינו. אבל נועם לא רצה שניפגש כל כך מהר. הוא ממש פחד ממנה. אם לא היינו נפגשות אז בגשם, במקרה, אולי עד היום הוא לא היה מעז.
פתאום היא מניחה את הכפית ושואלת:
"הגידי, מאיה, הייתה לך פעם חברה הכי טובה שבגדה בך עם אחרת?
"הרי נועם לא בוגד בך," הבנתי מיד למה היא חותרת. "הבן שלך אוהב אותך! תאמיני לי. אני מכירה אותו מספיק טוב."
"לא יותר טוב ממני," היא אמרה.
"הילד שאת זוכרת הוא כבר גדול," הכנסתי לפה את החתיכה האחרונה של הקרואסון. "מצטערת, אבל אני כבר חייבת לזוז – "
"עוד מעט… טוב לי לדבר איתך, כך," היא עצרה בעדי, מניחה יד על זרועי. אבל הסברתי לה שאני עוד חייבת לחזור למשרד, וגם לקחת את הקטן מהמעון. ובערב יש לנו אורחים.
היא נאנחה. "כמה טוב שאחרי כל ערב בא לילה… לחלום על החיים של פעם כשהיינו יחד. על דברים שאת אינך יודעת כלל…"
"למה איני יודעת? נועם סיפר לי הכול!" אמרתי לה. "על הילדוּת שלו, גם על המריבות בבית. אחרי שש שנים אשה יודעת הרבה מאוד על הגבר שלה."
"לבר מצווה שלו לקחתי אותו לטיול באירופה. רק אני והוא," היא נזכרה פתאום.
"גם על זה הוא סיפר. איך נמאסו עליו חדרי המלון והקניות, וההתרוצצות במטרו, והמוזיאונים, וכמה התגעגע אל החברים שלו בשכונה…"
"ובכל זאת הוא נהנה אז," היא אמרה. (תמיד יש לה איזה 'בכל זאת'). ואז הוסיפה, "ועכשיו אנינוסעת לבדי…"
בטח נוסעת. כל שנה. ואנחנו תקועים עם הילדים והמשכנתא. רציתי להגיד לה שאם כל כך רע לה לנסוע לבדה למה לה לבזבז את הכסף, אבל במקום זה אמרתי: "טוב שאת יכולה ליהנות עכשיו. את בפנסיה, יש לך זמן, ולא חסר לך שום דבר. למה שלא תעשי חיים?"
"מאוחר מדי, ילדתי," היא לקחה נשימה עמוקה והמשיכה: "יום אחד תווכחו גם אתם, ילדים, שקשה למצוא ניחומים במותרות של גיל הזהב."
"ניחומים? לא הבנתי את הרעיון. "ניחומים על מה?"
"על צער ההינתקות," היא מסבירה לי. "על החלל שנוצר בלב. כאילו קרעו ממך אבר. כל מה שהיום הוא שלָך – שלי היה. חלק ממני. נועם דומה לי, בוודאי הבחנת בכך, מאיה. דרך הליכתו, גם כתב היד הפרוע, מוטת הראש שלו – "
איזה יופי. מוטת הראש… "אולי גם כסיסת הציפורניים? – " תקעתי לה.
"גם זה. ותלתליו הבהירים, והרגלי הניקיון שלו. אהבתו למרק עוף ולכופתאות של פסח. כולם באו לו ממני. אלה, וגם חום לבו. ותבונתו. והמסירות הזאת. הנכונות לתת את כולו – "
"הנכונות לתת? זה ממך?!" זה ממש גמר אותי.
"ודאי," היא עושה לי, "את בני הרי נתתי לך. ובלב שלם!"
"בחייך!" כבר לא יכולתי להתאפק. "סליחה, אבל מה את נתת לי? נועם בחר בי ונתן לי את עצמו. ואת, הרי רוצה שיישאר כולו שלך. שאני אעלם – "
"ישמרני האל!" קטעה אותי בצעקה. "אני לעולם לא אוכל להעניק לו מה שנתת לו אַת. בכף ידךאת אוחזת את אושרו, וגם אֶת אושרי שלי. אַת וילדייך, שֶדמִי בדמם זורם…"
"אוי, באמת!" כבר ממש נשבר לי מהזיבולי שֵכֶל האלה. "הילדים הרי אוהבים אותך! מתי נוסעים אל סבתא? הם שואלים תמיד."
היא הסמיקה והתחילה לגמגם. "כן, אני יודעת. ובכל זאת לעיתים אני כמהה לקצת יותר מכך… לחרוג מן המעגל שתחמת לי. הן גם אני רק בשר ודם…"
צדיקה כזאת! זה כבר הגיע לי עד כאן…
"הגידי לי," אמרתי לה. "חשבת פעם שגם לי זה די קשה? לראות את הגלגלים במוח שלך עובדים. מבקרים כל תנועה שלי. כל מילה – "
"באמת?!" היא עושה לי. "ואני כל כך משתדלת לא להעירולא להעביר ביקורת. אני מכבדת את דרכך, למרות שאת באת מעולם אחר. אפילו לייעץ איני מנסה."
"יש דברים שפוגעים גם אם לא אומרים אותם!" זרקתי סוף סוף מה שהגיע לה מזמן.
"היי נא סלחנית, מאיה," האצבע שלה מטיילת בעצבנות על המפה, אוספת פירורים שנשרו מן הקרואסון שלי. "האמיני לי שמעולם לא התכוונתי. גם את תתנסי בכך באחד הימים. הנכד המתוק שלי, שאת ממהרת לקחת מן הגן היום. הילד שאת חרדה לכל שיעול שלו, לכל זיע בלילות. יום אחד הוא יהיה לגבר וימצא את אושרו בחיק אשה אחרת, ואז תרגישי כאילו קטעו חלק מגופך, כשלא לא יהיה לך חלק בחייו – "
"זה לא נכון!" התפרצתי. "יש לך חלק גדול בחיים שלנו, ושל הילדים!"
"גם לך יהיה חלק בחייו של בנך. אם רק תשכילי להתאים את תגובותיך לאשר יצַפּו ממך – הם יספרו לך. לאחר מעשה. ואת תתחילי לשקול את המילים. לא תוכלי עוד לספר לבנך דבר שלא תרצי לשתף בו גם אותה…"
זה היה כבר יותר מדי. קמתי ואמרתי 'תודה רבה, היה לי נעים מאוד', נשקתי לה על הלחי והלכתי.
בערב סיפרתי לנועם.
"למה זה הגיע לי?" פרקתי הכול על כתפו. "הרי תמיד עשיתי לה כבוד… נשיקה בכל פגישה. ואף פעם לא שכחתי מתנה. לכל יום הולדת. לכל חג!"
"היית מאה אחוז, מותק. כרגיל," אמר נועם. "יכולת גם לומר לה שגם היא לקחה פעם גבר שהיה בן של אישה אחרת. שאלֶה החיים. גלגל חוזר… באמת, צריך לטלפן אליה יותר. נזמין אותה לפעמים לאכול אצלנו. ניתן לה הרגשה טובה —"
ואתה יודע מה? אני מוכנה להתערב שגם ברגע זה אמא שלו אצלנו במטבח. מבשלת להם ומחנכת לי את הילדים. בגלל זה היא כל כך רצתה שאני אסע לחו"ל. היא פשוט רצתה להישאר אתו בלעדיי. "מגיע לך חופש אמיתי, מאיה," היא אמרה לי. "תעשי חיים!"
אל תצחק. היא עוד תצטער על זה… אבל היא לא תדע איזה חיים נעשה…
וואו!! איך שהזמן עבר! וכבר עוד מעט נוחתים בפריז. אני מדברת ומדברת אבל אתה עוד לא סיפרת לי כלום על עצמך. מה אני רוצה לדעת? נו, טוב אם כבר אז כבר: תגיד, לך יש אמא?
——————————
© כל הזכויות שמורות לנגה מרון emarron@013.net
נגה מרון היא סופרת ישראלית, שכתבה מעל 30 ספרי ילדים, נוער ומבוגרים.
על הסופרת: https://www.facebook.com/noga.marron?fref=ts
סיפור מהחיים… כי גם אצל האחרים לא תמיד רוקדים…ובכל זאת, תמיד משתדלים שאצלנו יהיה אחרת…
האם אנחנו מצליחים? לפעמים ….
האם אנחנו שואפים שיהיה אחרת- תמיד !