חפצים עתיקים או משפט קיליקוב – ש"י עגנון
בתים של אחרים תמיד מעוררים את סקרנותי: יש מדהימים ביופיים, מלאים חפצים וקישוטים – ממש לקנא. לא באבק השנים, אלא בסיפורים שהם מספרים.
לפי ההגדרה זוהי 'תרבות חומרית' והיא כוללת חפצים: יצירות אמנות, כלים, תכשיטים, שמספרים על מנהגים מסוימים ומשקפים את תרבותה של אותה חברה – את הערכים, האמונות, נורמות ההתנהגות ואת היכולת הטכנולוגית.
בדרך כלל אלה חפצים ועתיקות שנאספו בטיולים בארצות רחוקות ולא נשמרו במוזיאון. חלקם עברו מדור לדור ועדיין מקשטים את בתי הורינו ואף שלנו. וממש בימינו קמה אסכולה של אספני אמנות ועתיקות שמנסים לנחש מה יהיו הענתיקות הבאות…
בין שזאת חברה היסטורית ובין שהחברה בת ימינו ונמצאת במקום אחר על כדור הארץ. זה מלמד אותנו גם על אורחות החיים באותה חברה ועל פסיקות משפטיות – כמו בסיפורו הציני של ש"י עגנון משפט קיליקוב או נפש תחת נפש:
מצאו בעיירה קיליקוב שהַנַפָּח רצח ויש לתלות אותו. אבל רק נפח אחד היה בעיירה. והרי אי אפשר לעיר בלא נפח, שרבים צריכים לנפח. בדקו ומצאו שיש בעיר שני חייטים ויכולים להסתפק בחייט אחד. חזרו וישבו השופטים בדין ואמרו, נתלה במקומו של הנפח חייט אחד ונקיים את הנפח, שאין העיר יכולה בלא נפח, ודיה לעיר בחייט אחד.
