הא כיצד הגיע אוסף יצירותיו של דודו גבע למוזאון לאמנות ולא למוזאון לקומיקס – דודו גבע, עשר שנים – תערוכה
אוצרת התערוכה גליה בראור. הפתיחה 17.1.2015 סגירה 17.3.2015 צילום: רן ארדה
במשכן לאמנות עין חרוד נפתחה התערוכה דודו גבע, עשר שנים, בה הושם הדגש על יצירתו האמנותית של דודו גבע ולא בִּכדִי. אוסף דודו גבע הגיע למוזאון לאמנות ולא למוזאון לתקשורת או לקומיקס משום שדודו גבע היה אמן. לא פעם הזכיר דודו את שרשרת הדורות של אמנים כמו נחום גוטמן, שמעון צבר והוא עצמו, שהתייחס אליהם – בזכות היכולת המגוונת לעסוק באילוסטרציה, באנימציה, בקריקטורה וגם ברישום ובציור ברמה הגבוהה ביותר. שלושתם אמנים נפלאים שלא גָּבַהּ לִבָּם, והם ראו את עצמם כאמנים מגויסים שרוצים להגיע לחברה על כל שדרותיה תוך שימוש מגוון בתקשורת, בדימוי ובטקסט.
במלאות עשר שנים לפטירתו מוצגת על כן תערוכה של עבודותיו מפרספקטיבה זו של האמן, עבודות שרובן לא נחשפו עדיין לקהל וחלקן לא נוצרו כלל לצורך פרסום בתקשורת. אלה רישומים בעיפרון על נייר ובדיוֹ על שקף, בצבע מים על קרטון, ובטכניקה מעורבת על דיקט ועל בד. רבות מהעבודות מורכבות מגזירות והדבקים – המצאות פשוטות ומקוריות ברוח חירות המחשבה של דודו גבע. דודו גבע עצמו ידע שהוא אמן, הוא צייר מילדות ונדמה שלא היה מרים גּבָּה לראות את עבודותיו מוצגות במוזאון לאמנות. נראה שהיה מסכים אתנו שזה דבר בעתו, אולי אפילו היה שמח.
בתערוכה מוצגים דיוקנאות עצמיים שצייר ועבודות שיצר במסגרת שיתוף פעולה ספרותי ועיתונאי – כאמור, בציור, בקולאז', בעפרונות צבעוניים, בטוש, באקריל, בצבעי מים ובטכניקה מעורבת. התערוכה מתמקדת בעבודות שיצר בשנות השמונים אך מוצגות גם עבודות מוקדמות מאמצע שנות השבעים "איך להרוג תורכי ולנוח תוך כדי" ועבודות מסדרת "האביר זיק" שלא נחשפו עד כה. את התערוכה חותמות עבודותיו המאוחרות שאין כמוהן אקטואליות, "יאסר הראפר-שאהיד ההיפ-הופ הראשון והאחרון" ו"אל-הוזייל השאהיד הפוזל" וכן "שנת הברווז – לוח שנה תש"ב": ברווז בקולאז' וטוש על שקף המהדהד את אמרתו הנכונה לכל מקום וזמן, "אני לא יודע מתי אני ברווז ומתי אני משתמש בו".
מבחר היצירות בתערוכה פותח צוהר ליצירתו הענפה, תמיד פיוטית, מצחיקה ומקורית, שהאנושי והחזותי על כל שדותיו אינו זר לה ובכל מהמורותיו הוא מטפל כמו מאליו באורח וירטואוזי, ישיר, פשוט ומכמיר לב. גם מבחר הספרים המוצגים ב"סטודיו על-שם דודו גבע" במוזאון (כשליש מספרייתו העשירה) מעיד על סקרנותו האינטלקטואלית לתרבות המזרח והמערב ולמקורות ההשראה באמנות גבוהה ונמוכה ביצירה תמיד חדשה שמאתגרת את מערכת היחסים הדינמית שבין אמנות, טכנולוגיה ותקשורת.
הסטודיו המשוחזר של דודו גבע נחנך ביום השנה השמיני למותו והוא חלק מתצוגת הקבע במוזאון. אוסף יצירותיו, ספרייתו וכלי עבודתו (שולחן העבודה, מכונת הצילום ושולחן האור) הועברו למוזאון והוצבו כחלק מהסדנא הפעילה בסטודיו על-שם דודו גבע. בארונות ובמגירות הוצבו ספרים שפרסם, ניתן לצפות בסרטים ובסרטוני אנימציה. אוסף יצירותיו הכולל כ-1350 עבודות קוטלג וצולם ובקרוב ניתן יהיה לצפות בו ברשת.
———————————–
ד"ר גליה בראור מנהלת את המשכן לאמנות עין חרוד, אוצרת תערוכות רבות בארץ ובעולם, מרצה ומחברת ספרי אמנות. ספרה חיינו מחייבים אמנות, 2010, בהוצאת מכון בן גוריון, עוסק במקומה של האמנות בתפיסת העולם של הקיבוץ ובמוזיאונים לאמנות בקיבוץ, וזוכה פרס יצחק בן-צבי לתולדות ארץ ישראל לשנת 2011.
יופי של אתר, יופי של תערוכה וכתבה מצוינת