אניית הנשק "אלטלנה" – המיתוס החתרני

פרשת אניית הנשק 'אלטלנה' [כינויו הספרותי של ז'בוטינסקי] הייתה אחת הפרשות שהסעירו את המדינה בכלל, ואת חברי הזרם הרוויזיוניסטי על פלגיו השונים בפרט. דרך ההנצחה הטקסית של אירוע זה מצביעה על התהליכים הפנימיים בתוך התנועה, על מורכבותו של הסיפור בתוך התנועה, על מקומו של המיתוס שצמח בקרב חברי התנועה, ועל דרך התמודדות ההנהגה עם מציאות מורכבת זו.

אניית הנשק, שנרכש בחו"ל, נשלחה לארץ ב-11 ביוני 1948 בידי מפקדת האצ"ל בגולה ללא ידיעתה של הנהגת התנועה ומנהיגה, מנחם בגין. האנייה הגיעה לכפר ויתקין לאחר משא ומתן כושל בין פיקוד האצ"ל בראשות מנחם בגין, לבין ישראל גלילי, שמונה לנהל את גיוס האצ"ל לצה"ל מטעם שלטונות המדינה. המשא ומתן עסק בשתי שאלות: המקום שבו תפרוק האנייה את נשקה, ומי יקבל את הנשק. האצ"ל דרש שהנשק יגיע לידי אנשיו לפני גיוסם לצה"ל ושאחוז מסוים מהנשק יגיע ליחידותיו שבירושלים. במהלך המשא ומתן הוסכם שמקום העגינה יהיה כפר ויתקין. בשאלת הנשק לא הייתה הסכמה. נציגי המדינה עמדו על דעתם שכל הנשק יעבור לצה"ל עם עגינת האנייה. האצ"ל בראשות בגין התעקש שלפחות עשרים אחוז מהנשק יגיע לידי היחידות בירושלים, משום שהחלטת האו"ם 181 הותירה את ירושלים מחוץ לריבונות ישראלית והמחתרות המשיכו להתקיים שם כחלק מהמערך הלוחם, אולם היה זה מערך עצמאי שלא נהנה מאספקת נשק מסודרת מגורמי המדינה. המשא ומתן עלה על שרטון מפני שכל צד הבין את היפוכו של מה שהבין הצד שכנגד. בגין הבין שמותר לאנייה להגיע לכפר ויתקין, וגלילי הבין שבמצב עניינים זה האנייה אינה יכולה להגיע לארץ ולא תגיע. במהלך עגינתה הוצב לאנשי האצ"ל אולטימטום שדרש להעביר מידית את כל הנשק לאנשי הצבא. המקום הוקף ביחידות סדירות של צה"ל וחילופי הדברים הטעונים הובילו לקרב בין יחידות הצבא ליחידות האצ"ל. אנשי האצ"ל חששו שהאירועים נובעים מרצון לחסל את בגין, ולכן האנייה שטה לכיוון תל אביב, שם הופגזה בידי יחידות צה"ל בהחלטת ממשלה ועלתה באש [לחצו לצפייה בצילום הספינה הבוערת] 

התוצאה: 16 הרוגים של האצ"ל ושלושה מקרב יחידות הצבא ועשרות פצועים. האירוע היה נושא לעימות בין הימין לשמאל שנים רבות. אנשי הימין הואשמו בניסיון 'פוטש' נגד השלטון הלגיטימי של מדינת ישראל.

אירוע האזכרה הראשון לפרשה התקיים בהתאם למסורת היהודית ביום השלושים לטביעת האנייה בתל אביב. הצורך לשמר את הסיפור נבע מכך שלסיפור הפרשה היו כמה נרטיבים מנוגדים. יתרה מזאת, גם לזרם הרוויזיוניסטי לא היה נרטיב ברור ואחיד המקובל על הכלל. מנחם בגין הואשם בידי הימין הרדיקלי בהפקרת ציבור החברים ובאי-תפקוד, ובשנות החמישים נדם קולו בנושא 'אלטלנה'. מנגד הואשמו אנשי הזרם הרוויזיוניסטי בידי הנהגת מפא"י במרד נגד המדינה, האשמה שקוממה והרגיזה את החברים והם רצו להגיב על האשמות אלה.

בטקסים שנערכו בשנות החמישים היה בגין נוכח-נפקד. הוא לא נכח בעצרות העם, ובטקסים שנערכו בבית הקברות אם נכח – לא דיבר. ביום הזיכרון של שנת 1950 בגין לא נכח באירוע בבית הקברות, בשנת 1951 הוא נכח ולא אמר דבר באופן פומבי, בשנת 1952 הוא לא נכח באירוע ואין עדות להשתתפותו בטקסי הזיכרון בשנים 1953 ו-1954. בשנת 1955 הוא השתתף בטקס אך לא נשא דברים. בשנת 1956 חל שינוי: בעת הסרת הלוט מעל מצבות הזיכרון לחללי האירוע בבית הקברות בנחלת יצחק הוא נאם. החידוש באירוע היה כפול: בגין נאם והתייחס לנושא, ודבריו תאמו את דפוס הנאומים לזכר עולי הגרדום וחללים נוספים של האצ"ל. בשנת 1957 נכח בגין בטקס וכנראה נאם, אולם אין עדות לדבריו בכתובים, דבר תמוה כשלעצמו. בשנת העשור למדינה היה בגין משתתף פעיל באירוע ונשא את הנאום המרכזי בטקסים השונים.

משנת 1958 היה בגין מעורב באופן ישיר בעיצוב הזיכרון של 'אלטלנה' במובן הטקסי ותוכן דבריו עיצב את הנרטיב.

חוסר מעורבותו של בגין בשנים שקדמו לשנת 1956 בלט הן מפני שלא נכח בחלק מטקסי הזיכרון התנועתיים בבית הקברות או בעצרות שהתנועה ארגנה, הן מפני שקולו כמעט לא נשמע, בכתב או בעל פה. עיתון התנועה  חרות נהג להקדיש את יום השנה לפרשה לכתבות ולידיעות בנושא 'אלטלנה'. בניגוד למנהגו לפרסם מאמרים חדשים לקראת ימי זיכרון חשובים, בגין לא הוסיף בנושא 'אלטלנה' על מה שאמר בנאום המכונה 'נאום הבכי' ברדיו האצ"ל ביום פיצוץ 'אלטלנה'. הוא שלח קטעים נבחרים מהנאום ותו לא. כל מה שפרסם בנושא זה ומה שכתב בספרו, היה נוסח ממוחזר של הנאום משנת 1948, מקוצר ומצונזר, שפורסם בעיתון  חרות בימי השנה לפרשה.

שתיקתו של בגין לא כוונה רק אל חברי תנועתו אלא גם ובעיקר אל יריביו הפוליטיים ובראשם דוד בן-גוריון, שבמשך שנים ניסה לגרור אותו לעימות בנושא זה, ובגין לא הגיב. האירוע הבולט ביותר התרחש בדיון בכנסת ב-2 בינואר 1950. בן-גוריון אמר: 'אם נצביע זה יקום! הצבענו בעד השמדת אלטלנה, והחלטתנו קמה'. הערה עוקצנית ומפורשת זו של בן-גוריון נותרה ללא מענה. רק בינואר 1959 פתח מנחם בגין בכנסת במתקפה חזיתית על בן-גוריון במטרה להציג את הנרטיב שלו בנושא 'אלטלנה'. בדומה לאירוע בינואר 1950, הכניס בן-גוריון את פרשת 'אלטלנה' לדבריו במטרה לפגוע במנחם בגין ובתנועת החרות, אך בפעם הזאת הייתה תגובתו של בגין ברורה וחדה וכללה הצעת אי-אמון בממשלה.

בין השנים 1965-1959 התגבש דפוס טקס הזיכרון ל'אלטלנה'. במרכזו עמדה העלייה לבית הקברות שבו נקברו החללים. הנושא עלה גם בתערוכות שארגנה התנועה, ובמפגשים שאורגנו לעולים שבאו לארץ באנייה. עם זאת הלהט הרדיקלי שליווה את הטקסים בשנות הראשונות של התנועה נעלם. הדוברים שנמנו עם מארגני האנייה, כְּהלל קוק ואליהו לנקין, נאלמו ונעלמו מרשימת הדוברים בטקסים עקב פרישתם מהתנועה. מקומו של בגין כמעצב המיתוס הושלם והסיפור עצמו מוסגר. האירוע הפך בנרטיב זה לחלק מאירועי 'המרד הגדול' שבו סווגו 'טובים' ו'רעים' כמו ביתר הסיפורים התנועתיים. היה זה סיפור של נרדפים המבקשים הכרה ציבורית בעוול שנעשה, לא כזה שהציג רדיקלים שביקשו לשנות את המציאות החברתית בתנועה ואולי אף בחברה כולה.

סיפור 'אלטלנה' הוא מיתוס שצמח מלמטה, מתוך חברי התנועה ואוהדיה. במשך שנים ייצג המיתוס את הפן הרדיקלי של התנועה. אולם האנייה נשלחה לארץ ללא התייעצות עם בגין, בהחלטה של מפקדי האצ"ל בחו"ל, שחלקם נמנו עם אנשי המשלחת בארצות הברית והיו ידועים בדעותיהם הרדיקליות. הפלגת האנייה לארץ ללא ידיעתו של מפקד הארגון ובניגוד להסכמותיו עם השלטונות במדינת ישראל הייתה קריאת תיגר על מנהיגותו. לכך נלווה סיפור האירוע עצמו ואופן תפקודו הבעייתי של בגין במהלכו, שביטויו הפומבי היה בנאומו המבולבל בשידור רדיו במשדר של אצ"ל ביום טביעת האנייה ('נאום הבכי'), שהעיד כפי הנראה על מצבו. העובדה שהקבוצה הרדיקלית באצ"ל שארגנה את האנייה הייתה גם לאופוזיציה הקולנית ביותר נגד בגין, השפיעה על צמיחת הסיפור בתנועה; כך גם תגובתו של בגין. גישתו לפרשה עמדה בניגוד ליחסו לאירועים אחרים שבהם הואשמו חברי התנועה בפגיעה במרות החברתית של היישוב היהודי ובסדרי השלטון. באלה הוא דיבר וכתב ותקף את המלעיזים, כגון בנושא פרשת רצח ארלוזרוב, אך בפרשת 'אלטלנה' העדיף בגין לשתוק. יחס זה דחק לשוליים את הנרטיב שהציג את הסיפור על כל מורכבותו, והשתלשלות הדברים בעיני אנשי הארגון לא סופרה תקופה ארוכה. כתוצאה מכך הבין חלק מאנשי התנועה את הסיפור כחתרני המבקש להציג את קלונו של המנהיג.

הפרשה נשמרה כנרטיב תנועתי קודם כול בגלל תחושת העלבון מיחס השלטון שנצרב בתודעת החברים. לסיפור פרשת 'אלטלנה' בתנועת החרות היה נרטיב כפול: בהקשרו החוץ-תנועתי היה זה סיפור 'עלילת דם', סיפורם של נרדפים על ידי השלטון על לא עוול בכפם; ובהקשרו הפנים-תנועתי היה זה סיפור על רדיקלים שרצו לשנות את התנועה ולהמיר את ההנהגה בראשות בגין. סיפור זה כלל את האשמת המנהיג בחוסר תפקוד בזמן האירוע. היה זה נרטיב שצמח מלמטה משתי קבוצות עיקריות: קבוצת האופוזיציה הרדיקלית הפנים והחוץ=תנועתית, זו ששאפה להדגיש את קלונו של המנהיג, וקבוצת האנשים שעלו על 'אלטלנה', נפגעי הפרשה. קבוצה זו, שברובה לקחה חלק פעיל במלחמת העצמאות, רצתה רהביליטציה אישית על ידי שימור הזיכרון והמיתוס של הסיפור על פי פרשנותה. בגין התמודד עם הנושא רק לאחר שמנהיגותו בתוך התנועה התייצבה ולאחר שהזהות התנועתית, האידאולוגית והארגונית, גובשה והייתה ברורה ומקובלת על כל החברים. בגין גיבש את הנרטיב הפנימי בנושא 'אלטלנה' בין השנים 1958-1956. גיבוש שכלל את סיפור 'עלילת הדם', ואת סיפורם של הצודקים והנרדפים כחלק מהנרטיבים האחרים שגובשו בתנועה בתקופה זו. רק לאחר גיבוש זה יכול היה בגין לצאת למאבק בנושא 'אלטלנה' נגד כלל הציבור ובעיקר נגד היריב הפוליטי, בן-גוריון. 

———————–

ד"ר גראוויס קובלסקי אופירה מרצה בסגל האקדמי הבכיר של המכללה האקדמית צפת, עמיתת מחקר במוסד הרצל אוניברסיטת חיפה. חוקרת אורחת באוניברסיטת ברנדייס בוסטון ארה"ב.

בימים אלה יצא לאור ספרה: הצודקים והנרדפים – מיתולוגיה וסמלים של בתנועת החרות 1948 -1965, בהוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות,  שדה בוקר אוניברסיטת באר שבע

הספר עוסק במיתולוגיות ובסמלים של הימין הרביזיוניסטי. כן פרסמה מאמרים על נושאים הקשורים לזרם הרביזיוניסטי, כמו פרשת אלטלנה ועיצובה של ירושלים כבירת ישראל.