בית הספר היסודי הוא מגרש אימונים לחיים

ביה"ס היסודי הוא כמו מגרש אימונים לחיים שאחרי – אומרת המנהלת בדימוס יהודית יונה. הנה כיצד זה נראה

בכיתה אחת נערך מבחן אחיד ובו נכשלו ארבעה ילדים. הם קיבלו ציון "בלתי מספיק" ונשאלו מה הסיבה לכך.

אמר הראשון: המורה שונאת אותי ולכן נכשלתי במבחן.

אמר השני: המבחן היה קשה ולא הוגן ולכן נכשלתי במבחן.

אמר השלישי: אני ילד לא מוצלח ולכן קיבלתי בלתי מספיק.

אמר הרביעי: נכשלתי כי לא למדתי.

מה אנחנו המחנכים למדנו מתשובות התלמידים?  שני התלמידים הראשונים ראו סיבה חיצונית שגרמה להם להיכשל במבחן. שני התלמידים האחרונים תלו את הכישלון בעצמם. ועדיין – ההבדל בין שני הילדים האחרונים כהבדל בין שמים לארץ.

כל מילה נוספת מיותרת: האחד [השלישי] מיואש וסובל מערך עצמי ירוד, לא המבחן יצר זאת ולא הציון יתקן זאת – עלינו המחנכים והמורים לעזור לילד לשפר את תדמיתו, זה הרבה יותר חשוב בחיים מציונים. התלמיד הרביעי אופטימי, מרגיש אחראי לתוצאות ולכן רואה בעצמו סיכוי להשתפר.

כל שנות עבודתי עסקתי בחינוך ילדים. ואולם כסטודנטית להוראה למדתי ששיעור החזרת המבחנים לתלמידים הוא החשוב ביותר במבחן. כאשר היה מגיע אלי תלמיד מתלונן על חבר, על מורה או על גורם אחר, נהגתי לספר לו את הסיפור הזה. ברוב המקרים, בסוף הסיפור הבין התלמיד בעצמו את המצב לאשורו.

גם אז וגם היום אני רואה את ביה"ס היסודי כ"מגרש האימונים של החיים". המגרש הזה הוא מקום פתוח לתנועה, לעשייה, ליצירה והתבוננות, ללמידה מאחרים ומניסיון אישי, ואפשר להצליח בו וגם להיכשל. התלמיד איננו לבד במגרש הזה, ולכן צפויות בו גם מריבות והתפייסויות.

במגרש האימונים הזה יש מי שצופה בתלמידים, בילדים ובאינטראקציה ביניהם. התלמיד יכול לרוץ וליפול ולקום ללא עזרה, או לקבל עזרה מחברים, ממדריכים, ממורים וממחנכים – אלה שיכוונו אותו לקימה נכונה וידריכו אותו להמשך הדרך. למגרש האימונים הזה יש גבולות, והמשמעות היא שיש מסגרת ובתוכה חלים כללי התנהגות. לצדם כאמור ישנה עין בוחנת, עוזרת ומכוונת של המחנכים ושל כל המערך המסייע בבית הספר.

כמנהלת-מייסדת בי"ס 'נופים' בחיפה הבחנתי בין המושגים חינוך, ערכים, מוסכמה קבוצתית והעדפה אישית. תפקיד המבוגרים היה ללמד את התלמידים להבין את המושגים האלה ולכוונם למיקוד שליטה, לאחריות בעזרת הקשבה, התייחסות, משוב ורצון טוב. הכללים חוברו על ידי המורים והתלמידים גם יחד, ונכתבו באמנה שחייבה את כולם.

זהו המגרש של ביה"ס ואחר כך – המגרש של החיים.

————————–

יהודית יונה עבדה בחינוך 37 שנים.  7 שנים ראשונות עבדה במוסד לילדים חסרי בית, שהוריהם היו בכלא או מאושפזים. אח"כ עברה לביה"ס "צפרירים" בחדרה, שהיה פאר היצירה. שוב בכיתה טיפולית בחיפה, ועד מנהלת ביה"ס היסודי "נופים". הורים ותלמידים רבים שמחים לפגוש את המנהלת החביבה שנים אחרי הצבא.