ביטחון ותקשורת – "האמת היא החלל הראשון של כל מלחמה", כתב פיליפ נייטלי

                                                                [פורסם לראשונה ב-25.8.2014] 

כמו בכל מערכה צבאית בעבר, גם במהלך מערכת "צוק איתן" התקשורת הישראלית עוררה זעם ציבורי קשה על תפקודה. עיקר הביקורת היה על אותם כלי תקשורת ועיתונאים שתקפו את קברניטי המערכה בדרג המדיני והצבאי כאחד, או שחשפו מחדלים ועוולות מצד חיילינו. הזעם הזה על התקשורת בגלל התנהגותה ה"לא-פטריוטית", שלא לומר ה"בוגדנית", גרם בין היתר לביטולי מנויים על עיתון "הארץ" ולצורך להצמיד מאבטח אישי לעיתונאי גדעון לוי.

גם בקרב העיתונאים עצמם היו שגרסו שבהוקעת הקברניטים והצבא יש משום גילוי של חוסר נאמנותם של המוקיעים למדינתם ולעמם. עורכו הראשי של אתר "וואלה", מאתרי החדשות הפופולאריים בישראל, ינון מגל, הצהיר חד וחלק כי הוא "קודם כל יהודי וישראלי ואחר-כך עיתונאי". מן האמירה הזאת נובע לכאורה שגם לדעתו יש קונפליקט מובנה בין מיצוי בלתי מתפשר של התפקיד העיתונאי לבין המחויבות לאינטרס הממלכתי והלאומי וכי אלה מעמיתיו המתעקשים על המיצוי הזה מועלים במחויבות הזאת.

לטעמי, הזעם הציבורי על כלי התקשורת המבקרים את צה"ל וקברניטיו, והתימוכין שמקבל הזעם הזה גם מפי בכירים בתקשורת עצמה, מעידים על ניכור למהות השליחות העיתונאית. הניכור הזה מסוכן לא רק  לדמוקרטיה אלא גם לביטחון. דווקא ההימנעות מביקורת על הצבא ומחשיפה והוקעה  של מחדליו ועוולותיו היא שעלולה לפגוע אנושות באינטרס הלאומי הקיומי.

הקושי להנחיל לציבור וגם לעיתונאים עצמם את האמת הדמוקרטית הבסיסית הזאת, ואת חובתם המקצועית לחשוף, לבקר ולהוקיע את הצבא וקברניטיו, וממילא להביא למימוש הולם של החובה הזאת, גם – ובעיקר – בעת לחימה, לא נולד במערכת "צוק איתן", וגם איננו ייחודי לתקשורת הישראלית. "האמת היא החלל הראשון של כל מלחמה" – זה היה המוטו של ספרו הקלאסי של פיליפ נייטלי "החלל הראשון", הסוקר את ההיסטוריה של הסיקור הצבאי-בטחוני ומראה שהוא לוקה בהכרח בעיוותים קשים עוד מימי מלחמת קרים לפני 150 שנה.

אצלנו בישראל, לאחר הטראומה הגדולה של מחדל מלחמת יום הכיפורים הפנה חתן פרס ישראל פרופ' שלמה אבינרי אצבע מאשימה אל העיתונות וקבע חד וחלק כי "בתחום הביטחון, התנהגות העיתונות הישראלית דומה יותר מדי להתנהגות במשטר טוטליטרי". ואכן, מאז ומתמיד כשלו גם עיתונאים מקצועיים ובעלי מצפון לעמוד בתחום הזה בחובותיהם האתיות, לרבות החובה האלמנטרית ביותר – לפרסם את האמת וכל האמת שיש בה עניין ציבורי.

ניתן להבין, ולעתים אפילו להצדיק, את הכישלון העיתונאי הזה. הרי בתחום הצבאי-בטחוני – להבדיל כמעט מכל תחום אחר – פרסום האמת, ובוודאי כל האמת, עלול לעתים לעלות בחיי אדם, ולעתים אף בחייהם של רבים. וכי מהו הביטחון אם לא זכותנו הקולקטיבית לחיים, והבטחת הזכות הזאת בוודאי שמצדיקה, ואפילו מחייבת, התפשרות מסוימת על חופש העיתונות ועל שני הערכים הדמוקרטיים שהוא נועד לשרת – חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת.

בארצות-הברית, המשריינת כידוע את חופש הביטוי והעיתונות בתיקון הראשון לחוקתה, קבע השופט אוליבר וונדל הולמס כי אין להתיר לאדם לזעוק "שריפה" בתאטרון מלא אנשים, כאשר צעקתו עלולה להוביל לפאניקה קטלנית שבה יימחצו בני-אדם למוות. על סמך העיקרון הזה שלל השופט הולמס את זכות הפציפיסטים לקרוא להשבתת מפעלי הנשק במלחמת העולם הראשונה. ואילו בישראל, כעבור 70 שנה בדיוק, הסביר נשיא בית-המשפט העליון, השופט אהרן ברק, כי "הזכות לחיות בחברה קודמת לזכות להביע בה דעה", ולכן הצדיק את קיומה של צנזורה מוקדמת על נושאים ביטחוניים בישראל. זה אף נראה מוצדק שבעתיים במדינה היחידה בתבל שמדינה אחרת מצהירה על כוונתה ורצונה לחסלה.  לקריאת המאמר המלא לחצו כאן

————————————–

פרופ' משה נגבי הוא הפרשן המשפטי של "קול ישראל", מרצה באוניברסיטה העברית ומחבר הספר "חופש העיתונאי וחופש העיתונות בישראל" בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה.