הקפיצה הגורלית – הציקלון "פאם" היכה השבוע במדינת האיים ונואטו שבאוקיינוס השקט – ונואטו אהובתי
לפני 15 שנים טיילתי חודש ימים באיי ונואטו – הטיול הגדול במזרח. לא, לא בישלו אותי, אף שמסורתם הייתה פעם כזאת…
בסוף השבוע (14.3.2015) היכה הציקלון "פאם" באיי דרום-מערב האוקיינוס השקט וגרם לנזק כבד במדינת האיים ונואטו. לרגל הצקלון שסחף את האיים אני חוזר לתיאורים הפסטורליים ולתרבות שבה חיים אנשים בקצות העולם.
—————————–
עד סוף המאה ה-19 היה מקובל באיי ונואטו להגיש לאורחים יד או רגל מוכנים לאכילה. היה זה רק רמז לאורח החיים בקרב השבטים שחיו בקבוצת איים זו שבדרום האוקיינוס השקט. חלוקת העבודה בתא המשפחתי הטילה על הנשים לשאת בנטל החיים היומיומי, והן עסקו בעבודות השדה, בבישול ובגידול הילדים; ההערכה לה זכו מצד הבעלים הייתה נמוכה, ומעמדן היה נמוך מזה של החזירים בבעלות המשפחה. הגברים, לעומת זאת, עסקו בעיקר במלחמות ובנקמת דם בשבטים השכנים. בין הכפרים ובין האיים השונים שררו יחסי איבה, מה שהביא לכך שכל אזור מצומצם פיתח לעצמו שפה, תרבות ופולחנים משלו.
המצב החל להשתנות לפני מעט יותר מ-100 שנה כשהחלו להגיע לאיים מיסיונרים. אחרי לא מעט ניסיונות שעלו לאחדים מהם בחייהם, הם החלו להשפיע. רוב התושבים 'הפרימיטיביים' קיבלו את הנצרות, שגרמה לשינויים באורח החיים: מהחלפת הלבוש המסורתי בביגוד מערבי ועד מנהגי אכילה ששמו סוף לקניבליזם, כמובן. בדרך הייתה עלייה קלה במעמד האישה, והטקסים הדתיים הוחלפו בשילוש הקדוש.
3 שעות טיסה מניו-זילנד נמצאת Port Vila בירת ונואטו והעיר הגדולה ביותר בה. כבר מהמטוס מבחינים בנוף הטרופי שמאפיין אותה. ירוק העד ששולט בנוף נראה כמו פיסה פסטורלית בת 80 איים בלב האוקיינוס רחב הידיים. ככל שמתקרבים התמונה מתחדדת והמציאות עולה על כל דמיון ועל כל פוסטר פרסומת לאתר נופש טרופי אי-שם. יערות ועצי קוקוס, שרק רצועת חוף לבנה ודקה מפרידה בינם לבין כחול האוקיינוס, הם המראה השולט. השמש כמעט תמיד במרום, והיא מלווה לרוב בגשם טרופי טיפוסי, כך שקשת צבעונית המשלימה את המראה המלבב היא דבר נפוץ.
אחרי מספר ימי התארגנות בבירה והתאקלמות במזג האוויר החם, הלח והגשום של ונואטו, לשם הגעתי מניו-זילנד הקרה, טסתי לדרום Pentecost אחד מאיי המדינה. המטוס נחת ברכות על מסלול הדשא, ובחוץ ירד גשם כרגיל. רוב החקלאים בעולם היו מסתפקים בזה כדי להאמין שהיבול יהיה מוצלח השנה, אך לא כך בדרום Pentecost. שם, על יד מגדל מעץ עמדו כ-15 איש וחיכו להזדמנות שלהם להפגין אומץ ולקפוץ מראש המגדל למטה, בתקווה שישפשפו רק במעט את האדמה ויְזַכּוּ בכך את תושבי הכפר בשנה נוספת של יבול משובח.
בדרום Pentecost מתקיים מדי שנה בחודשים אפריל-מאי טקס ה'נגהול' Naghol – שממנו ההשראה לקפיצות הבנג'י – במטרה לרַצות את האלים ולזכות בשנה נוספת של יבול משובח. על פי האמונה העממית, בעצם הקפיצה מביעים הגברים את הסכמתם שהאלים ייקחו את חייהם ובתמורה יזָכּוּ את שאר תושבי הכפר במספיק יבול כדי לחיות. במשך מספר שבועות לפני מועד הקפיצה שוקדים תושבי הכפר על בניית מגדל העץ, הבנוי כולו רק מחומרים טבעיים ומגיע לגובה של 20 מ'. המגדל בנוי בקצהו העליון של שיפוע חזק באדמה. באופן זה, אם הקופץ יקפוץ מספיק רחוק, הוא לא יפגע באדמה בעת הנחיתה, והאלסטיות של השורש שעליו הקופץ נתלה, תמשוך אותו מעט בחזרה אל רגלי המגדל. אם הקופץ יהסס בעת הקפיצה, הוא עלול לנחות קרוב מדי למגדל, ופגיעתו בקרקע תהיה ישירה וקטלנית. בניית המגדל היא מלאכת מחשבת של קורות, שלבים וקרשי קפיצה, המחוברים יחד ללא מסמרים, אלא רק בחבלים. בעוד רבים משתתפים בבניית המגדל בצוותא, את השלב האחרון, שהוא בחירת אורך חבל הקפיצה, עושה כל קופץ לעצמו. חשיבות עצומה יש לאורך השורש המשמש כחבל הקפיצה וכדאי לדייק – ארוך מדי פירושו פגיעה חזקה בקרקע, קצר מדי ואלסטיות החבל, תמשוך את הקופץ בחזרה אל המגדל מה שעלול להסתיים בכמה עצמות שבורות.
הגעתי לכפר היישר ליום הקפיצה, וההתרגשות הייתה בשיאה. נראה שהילדים, אלה שעבורם זו הקפיצה הראשונה בחיים, כבר רוצים לגמור עם זה. זאת לא חובה לקפוץ, ורק מי שמתנדב קופץ, אך כל ילד רוצה את 'תעודת הכבוד' של מי שהתגבר על הפחד. כמה שעות לפני שעת הקפיצה כבר הסתובבו הילדים ליד המגדל אחוזי תזזית, לאט-לאט התאספו גם תושבי האזור לרגלי המגדל, ותושבי הכפר באו בבגדים מסורתיים. וזה לא הרבה: הנשים בחצאיות קש בלבד, והגברים בחגורה ועלה שעוטף את איברם ונקשר אליה. הקפיצות מן המגדל נעשות מהדרגש הנמוך לגבוה כך שהילדים קופצים ראשונים.
מלא חששות עלה הילד הראשון על קרש הקפיצה ונקשר ברגליים. ברקע עודדו אותו שאר אנשי הכפר שרקדו מאחורי המגדל. הילד מחא כפיים, זרק פרחים, התכופף לאחור, דחף את עצמו חזק עם הרגליים, וקפץ רחוק מהמגדל ככל שיכול. עצרתי את נשימתי יחד עם כולם. רעש חריקה חזק נשמע כאילו שהמגדל עומד ליפול. הילד התעופף באוויר, השורשים שחיברו אותו למגדל נמתחו, הוא שפשף מעט את הקרקע בנחיתה. השורשים משכו אותו על הקרקע חזרה לרגלי המגדל, הוא עדיין לא זז. המתח עלה, כולם הביטו בילד וחיכו לסימן כלשהו ממנו. חלפו עוד מספר שניות והילד קם ונעמד. אנחת רווחה נשמעה מהצופים. בחיוך מלא ובתחושת ניצחון הצטרף הילד ליתר בני הכפר שרקדו מאחורי המגדל.
הקפיצות נמשכו, וככל שגיל הקופץ עלה, גם גובה הקפיצה עלה. אחרון ומראש המגדל קפץ צ'יף ויילי. הוא המנוסה מכולם, אך מבט פניו ברגע הקפיצה אמר הכול: לפחד שכזה לא מתרגלים אפילו אם עברת את כל השלבים שבדרך ובטח אחרי שצפית בכמה תאונות שהסתיימו בפציעות. גם אדם אחד שנהרג לעיני המלכה אליזבת נמצא בהיסטוריה של הטקס. לפי הסברו של הצ'יף המקומי, לכבוד המלכה קפצו מחוץ לעונת הקפיצות הרגילה. השינוי בעונת הקפיצה גרם לכך שהאלסטיות של השורש הייתה שונה מהרגיל, והקופץ המסכן, שקפץ עם שורש אורך מדי, מת במקום כתוצאה מפגיעה ברצפה. הפעם למרבה המזל הכול עבר כצפוי – צ'יף ויילי נחת בשלום, הצטרף לקבוצת הרוקדים והטקס הסתיים. לאנשי הכפר לא נותר אלא לפרוש לעסקיהם הרגילים, הנשים לעבודה והגברים לדיבורים אינסופיים ולשתיית קווה.
