"רק באטליה שלי אני לא מרגיש זר" – תערוכה חדשה של יעקב גרינברג

[התערוכה הסתיימה] הפתיחה – בשבת 18.7.2015, במשכן לאמנות עין חרוד. אוצרת התערוכה: ד"ר גליה בראור.

תערוכתו של יעקב-ז'אק גרינברג המוצגת במשכן לאמנות עין חרוד (קיץ 2015)  חושפת יצירה מרתקת של אמן ישראלי שפעל בצרפת, קיים קשר הדוק עם יוצרים ואנשי רוח בישראל, אך יצירתו נדחקה כמעט כליל מהתודעה הישראלית. התערוכה והקטלוג הנלווה מציגים חתך נבחר של עבודתו שמסריה ועוצמת ביטויה רלוונטיים היום מאי-פעם.

יעקב-ז'אק גרינברג נולד ב-1941 בבולגריה ועבר את תקופת המלחמה בסופיה. אביו, נתן גרינברג, חבר בצעירותו למפלגה הקומוניסטית ונשא במשרה גבוהה במנהיגות בולגריה שלאחר המלחמה. ב-1954 עקרה המשפחה ארצה, התיישבה בבת ים, ואחרי שהתחנך בקיבוץ, יעקב גרינברג החל לימודי אמנות בבית הספר "אבני" בתל אביב. אף שלא נחשף באורח ישיר לאימת השואה, הנושא זרם בדמו של אביו, שפרסם כבר ב-1945 ספר מסמכים על ניסיון הפשיזם הבולגרי לחסל את יהדות בולגריה, וב-1961 ספר נוסף שעל כריכתו התנוסס כבר ציור של בנו. תפיסת העולם הביקורתית מארכסיסטית הייתה חלק ממצע הגידול של הבן, עם רגישות חריפה לאירועי הזמן ולגורל האדם המהדהדים ביצירתו בפרקיה השונים.

כבר ב-1959, בן 18 בלבד, נחשפה עבודתו בתערוכה בבית דיזנגוף תל-אביב בתצוגה של בוגרי "אבני", שהוצגה אחר כך בגלריה "כץ" תל-אביב. תערוכת יחיד ראשונה הציג שנתיים לאחר מכן  בגלריה צ'ימרינסקי תל-אביב וב-1962 יצא לפריז, בה כונה מעתה "ז'אק".

בפריז חבר ז'אק לחלוצי מגמת "הפיגורציה החדשה" – רוב אמניה היו מהגרים שיצרו ציור עכשווי, חדשני, שאיתגר את המופשט. כמו האמנים שפעלו מאוחר יותר בארץ (אורי ליפשיץ, מיכאל דרוקס, יאיר גרבוז), אמני ה"פיגורציה החדשה" פעלו כבודדים, ולא סומנו כפרק בהיסטוריה של האמנות, אף שחוללו תפנית: בפריז בראשית העשור ובארץ בשלהי העשור.בישראל הקדימה את האמנות הפלסטית תפנית בשירה ובספרות: נתן זך זיהה בשירת נתן אלתרמן מאפיינים מופשטים, כוללניים, חזרתיים ושפת דיבור אחרת כהתמודדות עם הגוף ועם עצבי הזמן. במבט לאחור, שלושים שנה מאוחר יותר, קשר מאיר ויזלטיר בין ההפשטה של אלתרמן להפשטה של זריצקי בציור. במחצית העשור של שנות ה-60 הלם יגאל תומרקין במוסכמות הזהות והטעם של "אמנות ישראלית" בהציעו "פיגורציה חדשה" משלו בפיסול, שהיה בו משום תכלית הניגוד לאסתטיקת המבע של "אופקים חדשים" – תנועת האמנות שהייתה שליטה בסצנה המקומית עשרות שנים. הפיסול של תומרקין התמודד עם הגוף שנעדר מהאמנות הישראלית והתעמת חזיתית (גם בעקבות מלחמת ששת הימים) עם הדפורמציה, הגרוטסקה וזוועת המלחמה. "אנחנו היינו  דור חדש שרצה לבטא בחריפות מבלי להתחשב בפצעים, נהפוך הוא, המטרה המוצהרת הייתה לגעת בפצעים בכל הכוח, ואפילו באכזריות מכוונת", ציין המבקר ואיש התאטרון יוסף מונדי. מיכאל דרוקס, בציור, עסק בשלהי אותו עשור בעירום גרוטסקי, החושף יצריות חייתית, ושיתף פעולה עם המחזאי חנוך לוין במסרים אנטי-מלחמתיים בוטים. חנוך לוין בכתיבה וגרינברג בציור נתנו ביטוי לכפל הפנים הגרוטסקי אבסורדי של הגוף המובס המתהדר עדיין בקלישאות לוחמניות. לנוכח הגנרלים הגִדמים של גרינברג מ-1964 צף ועולה הפרק האחרון במחזהו של חנוך לוין, שיץ מ-1974:  "באמצע החיים המייגעים, באה אל ביתי המדינה, הושיטה יד גסה, ולקחה את בעלי. עכשיו היא רוצה גם שאברך לה על המוות: ברוך הבא מוות, ברוך הבא, קבר, ברוך הבא, ארון, ברוך הבא, דם ובשר שרוף ופצעים: ברוכים הבאים!" (חנוך לוין, שיץ). פרשנות אופראית עכשווית למחזה שיץ המוצג בפסטיבל ישראל בשבוע פתיחת תערוכתו של גרינברג בעין חרוד – מעידה על האקטואליות של יצירת לוין וגרינברג העושים שימוש באסתטיקת השוֹק, הזעזוע, ובאפקט ההזרה הנלווה לה כטקטיקה אוונגרדית שאינה מכירה בקווים אדומים.

בהשוואה לאמני ה"פיגורטיביות החדשה" בישראל של שלהי סוף שנות ה-60  מתחדדת הישירות האקספרסיבית הבוטה של הדימוי הארסי בציוריו של גרינברג ומתייחד הממד הביקורתי החריף המטעין בעוצמה את עבודתו. האוונגרד הביקורתי התקבל היטב בתחילת שנות ה-60 בפריז האוהדת אמנים זרים וזוהתה עם דימוי אוניברסלי ובינלאומי. אך כל אלה עברו מהפך רדיקלי ב- 1968 עם מהפכת הסטודנטים. כפי שמתאר יוסף מונדי – הבורגנות הצרפתית "נבהלה עד מאוד" ממרד הסטודנטים ומהאמנים ששיתפו עמם פעולה. "השלטון ובעיקר הבורגנות הצרפתית יצאו חוצץ כנגד האמנות המודרנית, ראו בה אויב המסכן את המעמד השלטוני. הממסד הצרפתי לפתע התעורר ובלם בכוח כל התנגדות אמנותית. לא רק הציור נפגע אלא גם התאטרון ובעיקר הקולנוע". האווירה השתנה ועם חסימת משאבים לאמנים ולאמנות לא התאפשר עוד הביטוי החופשי, "פריס שקעה בתרדמה קשה ומייאשת". בריאיון עם מונדי העיד גרינברג כי כישלון מהפכת 1968 היה בעבורו "הלם שקרע את היקום שלי". הוא אפיין את הציור שנוצר בפריז לאחר כישלון המהפכה כחזרה לנוף ולטבע דומם בעוד "הלבנים של הבריקדות נמכרו לבורגנים". באמנות הגרפיטי שנוצרה בניו יורק אחרי 1968 ראה גרינברג המשך למחאה הפריזאית.

לעומת ראשית דרכו בפריס – ייצוג בגלריה המובילה "אנדרה שלר" ((André Schoeller ובתערוכות נחשבות במוזאון לאמנות מודרנית בפריז ובגלריות בבלגיה ובשוויצריה – אחרי כישלון מהפכת הסטודנטים והתמוטטות הגלריה שייצגה אותו ומכרה את עבודותיו במחירי הפסד, גרינברג התמודד עם מציאות חדשה וקשה.

שני ניסיונות שלו לשוב ארצה ולהשתלב בסצנת האמנות המקומית, בתחילת שנות ה-70 ובאמצע שנות ה-80, לא צלחו. נראה שאחת הסיבות לכך הייתה שגרינברג, המקורב למעגלי משוררים ואנשי תאטרון בישראל, היה פחות מקורב לחוגי האמנות הפלסטית. הוא נחשב אצל עמיתיו מתחום הספרות לאיש תרבות כריזמטי, בעל כושר ניתוח ודקות אבחנה, ונכלל בגיליון הראשון של כתב העת סימן קריאה – עבודה משלו הודפסה על עטיפת הגיליון ומקבץ מרישומיו שובץ כחלק בלתי נפרד מהגיליון. זאת ועוד, מאיר ויזלטיר בחר להציב שניים מציוריו על כריכת ספריו. אך כאשר הגיע ז'אק גרינברג עם משפחתו לישראל בראשית שנות ה-70, לא נקשרה עבודתו בדיאלוג עם האמנות המקומית – שחוגיה הפנימיים נטו למושגיות ולרגישויות כ"דלות החומר", ופיתחו הפשטה מינימליסטית רדוקטיבית. גרינברג החל אז במסע אישי אל מחוזות רדומים של זהות ויהדות ששיח האמנות הישראלי עדיין לא בשל היה לטפל בהן. גם בשנות ה-80 עשה ניסיון נוסף לשוב ואף זכה להצלחה יחסית כאשר הציג בגלריה "דביר" תל-אביב (1984, 1985) וב"גלריה 27" תל-אביב (1987), אך לא נמצא הד לתערוכותיו ולא נפתח לעבודותיו אופק מקומי.

יעקב-ז'אק גרינברג היה אמן מהגר בנשמתו גם אם נכסף לעתים לשייכות:

מונדי: באיזה שפה אתה חושב? גרינברג: צרפתית. מונדי: בבולגרית לא? גרינברג: אני בוכה בבולגרית. מונדי: ובעברית? גרינברג: ניסיתי לאהוב.

ז'אק גרינברג נפטר ב-2011 בפריז וצוטט במשפט המייצגו נכונה:

"אין לי ולא תהיה לי אף פעם מולדת. צייר לא זקוק למולדת אני זר בכל מקום, רק באטלייה שלי אני לא מרגיש זר".