הסכם הגרעין – כל איש, כל עם והמרפסת שלו…

הדימוי האסוציאטיבי הראשון שצץ ועולה במוחי לשמע המילים "האיש על המרפסת" הוא כמובן חוזה המדינה בנימין זאב הרצל העומד על המרפסת בבאזל. אבל לאחרונה צץ ומתגנב לתודעה דימוי אסוציטיבי חדש – ג'ואד זריף שר החוץ האיראני העומד על המרפסת ומפלרטט עם העיתונאים הצובאים על פתחי בית המלון כדי ללקט כל פירור מידע אפשרי על התקדמות המו"מ בנושא הסכם הגרעין.

היציאה אל המרפסת היא מעין אקט מטאפורי המבטא את יחסי הגומלין בין הפנים והחוץ, בין המזרח המסתגר והמערב הפתוח, בין "האבות" (האיאתולות) הדבקים בהכתבת קווים אדומים וגבולות ברורים ובין "הבנים" (ג'ואד זריף) המתעקשים לפרוץ החוצה אל המרפסת, ולהסיר מעל ידיהם את כבלי אבותיהם. 

התמונה של זריף על המרפסת משלימה במידה רבה את התמונה של זריף המגיע לחלק מדיוני המו"מ כשהוא ישוב בכסא גלגלים, ללמדכם על דבקות האיש במשימה ועל קריאת התיגר הגדולה שלו, לא רק על המערב, אלא בעיקר על שלטון האיאתולות והקווים האדומים שהציב. אין ספק, שבהסכם הגרעין שנחתם גלומים סימני שאלה רבים ואולי גם איומים לא מעטים, אבל אולי כדאי לשים לב, דווקא לאיום הגלום בהסכם הגרעין למעמד האיאתולות עצמם. אותה שכבה של אנשי דת ואנשי משמרות המהפכה ששילשלו לכיסם מיליוני דולרים מעסקי ההברחות בעידן הסנקציות על איראן, עלולים לאבד את הונם ואת שלטונם עם הסרת הסנקציות ופתיחת הכלכלה האיראנית החוצה "אל המרפסת", זו שעומדים עליה בני הדור הצעיר…

לקריאה נוספת לחצו כאן: האם התורכים מאמינים עדיין ש"האיסלאם הוא הפתרון?"

וגם: לרתום את העוצמה הקטרית להסדר מדיני עם הפלסטינים

—————–

ד"ר רונית מרזן מלמדת בביה"ס למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה וחוקרת בקתדרה לגאואסטרטגיה ע"ש חייקין באוניברסיטת חיפה, ומרצה במוזיאון טיקוטין.