דף התלמוד – ההישג האסתטי הגדול ביותר בתרבות היהודית

דף התלמוד בעיני הוא ההישג האסתטי הגדול ביותר בתרבות היהודית. הנוף היפה בעולם. מקום החֶמדה.

ואין המדובר בדף מסוים. אפשר לפתוח את הגמרא בכל מקום ובכל מסכת – הדף יהיה תמיד מוכר ובנוי בטיפוגרפיה המוכרת. הוא עשוי אותיות, מילים, רווחים, פסקאות, סימונים ודגשים – אבל אלו יהיו מונחים באופן חד-פעמי וייחודי לדף הזה, כמו דיוקנאות בני אדם שבכולם יש אף ופה ולחיַיִם, אבל אין אחד דומה לחברו.

מעבר לחוויית הלימוד שיש בה מפגש עם תוכן מסוים, דף התלמוד מבטיח מפגש עם שפה, או שפות, שכל אחת מהן מציעה מרקמים מסוגים שונים, וביחד – מסכת שלמה של עונג לשוני, העשוי צורה ומשמעות: הציטוטים המקראיים, הטקסט המשנאי בעברית נהדרת והשיחה התלמודית. "סתם התלמוד" – הכותב האנונימי הדובר ארמית במבט מלא הומור, תחכום ותבונה – מגיב לקטע מן המשנה, ויוצר פסיפס משובץ בתוספתא, במדרשי הלכה ואגדה, בפתגמים עממיים, באסוציאציות תרבותיות ובהשפעות מן היוונית והפרסית. את כל אלה מקיפים שפה ומחשבה בכתב רש"י בשולי הדף, חובקים אותו מימינו ומשמאלו, ובהם משובצות מילים באשכנזית-גרמנית ובצרפתית עתיקה, ופרשנויות מאירות עיניים שתופרות יחד את המקורות הראשוניים, כאילו עומדים הפרשנים סביב בריכת דגי זהב ומביטים לתוכה ורואים הכול בפרספקטיבה חדשה.

על כל אלה זרויים ברווחי הדף כפרחים רקומים במטפחת כלי לימוד העשויים גם הם בפשטות נפלאה: אותיות, רווחים וסימני פיסוק, כלים המאפשרים לעין הקוראת להחיות את כל חלקי הדף ולהלך בו בדרך אישית, בקצב הנכון לה ובאופן ההבנה ושימת הלב לדגשים המתאימים לה. אפשר לצעוד בדף במסלול מסודר הפותח במשנה וממשיך לפרשנויותיה, ואפשר להלך בו שעה ארוכה ולהתעכב על ביטויי לשון ציוריים כמי שיורד לגנו לקטוף שושנים. 

כשמביטים בדף כך מרחוק ובמטושטש ומאפשרים לתוכן להיספג בתוך הצורה, אפשר לראות את גושי הטקסט מונחים על הדף. בין טור לטור של אותיות יש רווח לבן המייצר "ברך" או "יד" – צורה שימושית עבור הלומד המבקש לכוון את חברו, הלומד האחר, החברותא או בר-הפלוגתא, אל נקודת ציון בטקסט: "ראה שתי שורות מתחת ל'ברך' ברש"י" למשל.

גושי הטקסט אינם אחידים בצורת האותיות, בדגשים ובסימונים, ובכל זאת מתקיימת שם אחדות הרמונית הדומה לנוף חקלאי המחולק לשדות. בכל אחד מהם גידול אחר, אבל לכולם יחס קבוע לאדמה ולשמים. בדף מתקיימים רצף של דוגמאות, דפוסים ותבניות: שורות באורך אחיד, טורים ארוכים או קצרים, רווחים, טור נוסף, שורות ארוכות, שורות באות רגילה ושורות בכתב רש"י. הרצף איננו קבוע. כך נוצר מצב שבו כל עמוד תלמוד הוא יחידאי למרות דמיונו הרב לאלו שלפניו ואחריו. העין מתענגת על הקביעות ועל ההפתעה שבהיעדרה. 

הדף הוא טקסט אינטראקטיבי: יש בו קודים רבים שלומד מיומן מגיב להם. למשל, אותיות מודגשות המעידות על תחילתה של משנה חדשה, או על תחילת הדיון בגמרא על המשנה המצוטטת. האסתטיקה פשוטה וצנועה, אסתטיקה של דפוס. דומה לשפת מחשב, שחור או לבן. אות או רווח. אין קישוטים, אין בזבוז. רק שם הפרק מוקף בעיטור צנוע.

דף התלמוד יפה כל כך דווקא משום שלא הייתה לו שום כוונה להיות כזה. יופי כלל לא היה ערך נחשב בשיקולי היוצרת המופלאה של הדף, דבורה ראם (נפטרה ב-1903), אלמנתו של בעל הדפוס דוד ראם,[1] זו שתחת ידיה נוצרה מתכונת דף התלמוד הקלאסי. פורמט דפוס וילנה, המקובל עד היום כפורמט המסורתי ללימוד גמרא, היה חידוש צורני גדול, מעבר לחידושים שהיו בו בזמן הדפסתו בהוספת פרשנים חשובים והקפדה יתרה על עדי הנוסח, כתבי היד המקוריים ששמרו על מסורת הנוסח המדויקת ואיכות המקורות. ייתכן שבזמנו לא הובן החידוש הזה במלוא משמעותו. עד שנערכה מהדורת דפוס וילנה נהגו ללמוד בבתי המדרש מתוך הררי ספרים ומגילות, והיו יושבים אל שולחן עמוס בכרכים, ברשימות ובפנקסים, כולם פתוחים במקום המתייחס לסוגיה.

ובווילנה הייתה זו דבורה ראם שהניחה לראשונה באופן מסחרי, בעזרת סדרי דפוס מעולים שגייסה בזכות משאביה הרבים, את המשנה והגמרא העוסקת בה על דף אחד. את שני המקורות הללו מיקמה במרכז הדף וסביבם, כמו חיבוק, הוסיפה את גדול מפרשי הגמרא, ידידם של הלומדים, רש"י (שאת מילותיו סידרה בצד הקרוב לשדרת הספר, כדי שאם יתבלה הספר או יינזק – פירוש רש"י לא ייפגע), ומן הצד השני הניחה את דברי התוספות, בני אחיו ותלמידיו של רש"י, על אותה סוגיה. החיבור בין המשנה והגמרא לפרשנים נעשה ב"דיבור המתחיל", כלומר, במילים המופיעות בטקסט המרכזי שאליהן הפרשן מכוון. מבחינת הנדסת אנוש נעשתה בכך פריצת דרך עצומה: הלומד יכול לעקוב אחר סוגיית הגמרא העוסקת בפרק המשנה ומשם לפרשני ימי הביניים, כשאצבעו המורה מונחת על המקור המשנאי, והזרת עוקבת אחר דברי רש"י ותוספות.

ולא זו בלבד: בזכות הרווחים שבין גושי הטקסט, נוצרו שבילים שבהם שובצו מכשירי לימוד ועזרי קריאה כמו "מסורת הש"ס", "עין משפט נר מצוה" ו"תורה אור" – כלים המאותתים ללומד, בעזרת אותם שבילי רווח, סימני אותיות או עיגולים, ובשולי הדף מביאים את הפסוק המצוטט מן המקרא, או את ההלכה שנפסקה בהשראת הסוגיה הנדונה, או את מראי מקום האחרים בתלמוד הדנים בשאלה זו.

כך נוצר לראשונה בתרבות העברית היפרטקסט, גם אם היכולת הטכנית עדיין לא אפשרה פתיחה מקבילה של עמוד נוסף מספר אחר: טקסט העשוי שכבות שונות של מקורות רלוונטיים ובחיבורן יחדיו יוצר טקסט חדש ואינסוף אפשרויות אישיות ללומד לסלול לעצמו דרך לימודית אישית, חד-פעמית.

מאז אותו הרגע נוצר דף מסדר חדש ודרך לימוד חדשה.

תלמידי חכמים ברחבי העולם זכו בזכות הדפוס לראות תמונה מקיפה של תלמוד. ישיבות שהתמחו במסכת או בסדר מסוימים הרחיבו את התמחותם. התלמוד הנדפס חיזק את מגמת הלימוד המכליל של בעלי התוספות שעוד לפני הדפוס ראו את התלמוד כמהות שלמה ש"מתגלגלת" ממקום למקום ויש בה אחידות. דבורה ראם הגדילה לעשות ובמעשה שיווק גאוני הנהיגה את המסורת של הענקת "סט" חדש של תלמוד לכל חתן טרי כמתנת כלולות מאבי הכלה, וכך לא רק התעשרה בזכות מוצר יציב ונדרש תמיד, אלא גם הנכיחה את התלמוד בבתי יהודים בכל מקום. במהלך הדורות התחילו ללמוד "דף יומי",[2] ומנת הלימוד הזאת שאינה מועטת אבל אפשרית, החלה לעצב את עולם הלימוד ואת חיי הלומד. לימוד יומי של דף מאפשר להקיף את התלמוד כולו בשבע שנים וחצי! הדף פרס את "ים התלמוד" לפרוסות פרוזאיות של יומיום.

הישיבה האינטימית במחיצת הדף יש בה כל מה שהלומד זקוק לו, ואין לו צורך בספריה מלווה, או בבקיאות במקורות רבים אחרים. חוויית לימוד התלמוד השתנתה. אדם ותלמוד נעשו ליקום ומלואו.

שדות

דימויי השדה שעלו בדעתי בזמן שחשבתי על שורות הטקסט הדומות לשורות השיבולים או הגפנים והכותנה, בגליל או בעמק, מחזיקים אוקסימורון היסטורי. דווקא החקלאות ונוף השדות הארץ-ישראלי מבטאים את הגשמת החלום הציוני של "היהודי העברי החדש". דווקא אותו נוף, שמהווה כביכול את הניגוד השלם ביותר להוויה היהודית הגלותית, משוחח עם נופי הדף התלמודי כאשר הזהות היהודית ישראלית משלימה ומנכסת את אוצרותיה. לא לשווא דיבר א"ד גורדון על "לנגן במעדר" – אפשר גם ללמוד את התלם הארוך של בית אלפא. בחיבור הזה, בין יהודיות גלותית תלמודית ליהודיות ציונית, אני מרגישה תיקון אישי גדול.

 ——————

ח"כ ד"ר רות קלדרון היא ד"ר לתלמוד – יו"ר ומייסדת עלמא, בית תרבות עברית. ספרה האחרון 'אלפא ביתא תלמודי'  הוא אוסף אישי של תובנות, דמויות וביטויים על אודות מושגים תלמודיים המסודרים על פי האל"ף-בי"ת: סיפורים על אהבה, בכי, גט, זמן, חלום ועוד דימויים ציוריים מן התלמוד. 

——————–

[1] דפוס ראָם (כתיב יידי. נהגה "רוֹם"), המוכר יותר בשם "דפוס והוצאת האלמנה והאחים ראָם" (או "דפוס וילנה"), הוא בית הדפוס היהודי והוצאת ספרים שפעלו בוילנה מסוף המאה השמונה -עשרה עד תחילת המאה העשרים. הדפוס מפורסם בעיקר בזכות מהדורת התלמוד הבבלי שהוציא לאור בשנים תר"ם-תרמ"ו (1880-1886), מהדורה המשמשת יסוד לכל מהדורות התלמוד הבבלי עד היום. 

[2]  על מנהג הלימוד של דף גמרא יומי הכריז לראשונה הרב מאיר שפירא מלובלין ביום ט' באלול התרפ"ג, 21 באוגוסט 1923, בכינוס של תנועת אגודת ישראל בפולין. יוזמה זו מבוססת על מספר הדפים שבכל מסכתות התלמוד הבבלי – 2,711, ומצמידה לימוד דף לכל יום במחזוריות של 7 שנים ועוד כחצי שנה.