א. דו-קרב – מלחמת יום הכיפורים 73 `
לילה שלישי ללא שינה. אתמול נפרדתי מאנשי הצוות שלי שנשארו ליד הטנק שחטף פגז. קפצתי על הטנק הראשון שעבר על ידי. דחקתי את מפקד הטנק פנימה לתא התותחן והתיישבתי במקומו. לא ידעתי את שמו. לא הכרתי את אנשי הצוות. תנועות הגוף מכניות, ללא מחשבה. העיניים קרועות ממאמץ להשאיר אותן פקוחות. צפצופים ובליל צעקות נוקבים את האוזניים. בוא לילה. בואי מנוחה, משווע הגוף בייאוש.
הלילה המבורך ירד באטיות משגעת. הטנק עצר כאילו מעצמו. אנשי הצוות נרדמו כל אחד בתאו. פגזים התפוצצו סביב. אין טעם לשנות מקום. לך תדע איפה ינחת הפגז הבא. הרפיתי את גופי. הוא נשען על בליטות פלדה נוקשות. נרדמתי.
עם הבלחת אור ראשון החליקו אנשי הצוות מתאיהם. שניים השתינו במקום שעמדו, ושניים כרעו ליד פרימוס שהעלה שלהבת כחולה. הם נראו כאילו יצוקים בתבנית אחידה. בחצר האחורית של הכרתי המעורפלת ידעתי כי מתחת לאוברולים המוכתמים ומאחורי העיניים הדלוקות מפיח ועייפות יש להם שמות ופנים. רציתי להכיר אותם. בלחץ המאבק לשרוד קיבלתי אותם כמו שהם. אם נעבור את היום העולה עכשיו, אולי…
"המפקד, רוצה קפה?"
"בטח רוצה,"
איש צוות כבד גוף התרומם לאט לקראתי. ביד מזוהמת נתן בידי ספלון מעלה הבל וריח מעולם אחר.
"סבתא שלך, המפקד. יש לי שם."
גופי מיובש. לא אכלתי ולא שתיתי מאז אתמול. מתי היה האתמול הזה? מעט הלחות שהייתה בי נפלטה בזיעה קרה ברגעי האימה והמאמץ למנוע ממנה להשתלט עלי. איש לא דיבר. הרצונות, הפחדים, נסגרו ונאטמו. כוח קמאי לשרוד, ציווה לחסוך בכוחות. אפילו בהשמעת קול. הקפה עורר אותי. בוקר מקולל לא השאיר מקום לאשליות. היינו בתוך המלחמה. ככל שתהרוג יותר יגדלו סיכוייך לחיות, שיננתי לעצמי. אפשר שתמות.
אור היום מחק את הצללים. אנשי הצוות שרועים ליד זחל הטנק בין קוצים ואבנים. לא רחוק עמדו הטנקים של המחלקה. כל אחד לעצמו, כמו פרות מלחכות בשדה.
"יאללה, תיכנסו לתאים. היכון לתנועה…"
שניים הפנו אלי מבטים עייפים וקמו לאטם. השלישי טפח על גבו של אחד שנרדם ופניו בקרקע. טיפסו ומשכו את גופם בכוח, אוחזים בטבעות הפלדה. מכונסים בתוך עצמם צללו לתוך התאים ונעלו את המדפים מעל ראשיהם. הנהג, מה שמו לעזאזל, הפעיל את המנוע. הטנק הכבד הזדעזע ורעם המנוע ריסק את השקט. מכשיר הקשר התעורר. האוזניות צרחו ושרקו באוזניים. בדקתי את קשר הפנים. הוא לא פעל. יופי, תצרח את הפקודות, אם יישאר לך קול. הטנקים האחרים פלטו עשן אפור מהמנועים. המפקדים הרימו דגלים לאות שהם מוכנים לתנועה.
מטוסים חלפו בנהמה. שלנו? שלהם? הרמתי משקפת. ארבעה מסוקים גדולים נושאי גייסות מלאו לפתע את עדשת המשקפת. זו לא הייתה הזיה. מעלינו חלפו בטיסה אטית ארבעה מסוקים גדולים מאלו הנושאים גייסות. סימני הדגל הסורי נראו ברורים. לא נזקקתי למשקפת כדי לראותם. גדולים ונושאי מוות. הם טסו נמוך במרחק אלף מטר ממני. גופי שכח את העייפות וניעור לפעולה. נחלצתי במהירות מתא המפקד. עמדתי על סיפון הטנק, אחזתי במקלע הכבד. שילחתי צרור ארוך אל המסוק הקרוב. מפקדי הטנקים הסמוכים פתחו באש. המסוקים נחתו מולנו, נסתרים בין סלעים וקוצים יבשים. חזרתי לעמדת המפקד. כיוונתי את התותחן אל המסוק הקרוב. "אש". החטאה מטורפת. האם הצוות עשה תיאום כוונות? "אש", אני פוקד. הפגז השני נעלם בשמים. חיילי קומנדו סורי קופצים מהמסוקים ומתפרסים בשטח שמולנו. המסוקים התרוממו באוויר.
"נהג התקדם!" צעקתי. "מהר!"
כמו בסיוטי לילה, נע הטנק באטיות מטרפת בין סלעים ובורות. אנחנו בולטים בשטח. אנחנו על הכוונת. אם לא ננוע מהר, נחטוף.
"אש!" צעקתי לתוך הצריח.
למה הצוות הדפוק הזה לא יורה? הזדקפתי גבוה כדי לכוון את הנהג בין הסלעים. הטנק התרומם לאטו על סלע גדול. מאחורי הסלע היה בור עמוק.
"עצור!" צרחתי.
הצעקה נבלעה ברעש המנוע והירי. הנהג, עיוור למחצה המשיך בנסיעה והטנק נחבט בכל כובדו בתוך הבור. המנוע דמם. גופי נזרק לפנים. כאב נורא בצלעותי עצר את נשימתי. הייתה דממה מפחידה. הצפצופים באוזניות חדלו. שמעתי אנחה מתוך הצריח. הכנסתי את ראשי פנימה. הטען, התקפל והתעוות.
"תנסה לשבת ותחזיק חזק. אתה תהיה בסדר. איך קוראים לך?" "מוישה", השמיע קול דק שהפתיע אותי ביחס לגופו הדובי.
"נהג התקדם," צעקתי.
הפעם הוא שמע. המנוע השתעל וחזר לפעול. הטנק הזדחל באטיות טיפס ויצא מהבור. ראיתי את החיילים הסורים רובצים בין הסלעים. יריתי לעברם ללא סיכוי גדול לפגוע. הם נסתרו בין הסלעים וירו. כדוריהם חבטו בשריון הטנק.
על הארץ, על יד הטנק שכבו חמישה חיילים סורים. כיוונתי אליהם את העוזי. שניים שכבו על פניהם, אולי הרוגים. שלושה שכבו על גבם וכתמי דם על בגדיהם. הם השליכו מידיהם את הרובים והניעו בידיהם לאות כניעה. לא יריתי. לא יכולתי לירות בהם, למרות שחבריהם המשיכו להילחם. היה רגע שקט. במרחק מאה מטר עמד זחל"ם שלנו. נופפתי לו שיבוא מישהו וייקח את הסורים. השד יודע מאין צץ בראשי ההמום הרעיון המטורף הזה. חייל רץ לעברי. הוא ראה את החיילים הסורים. הרים את הרובה שלו וירה צרור.
"אל תירה!" צרחתי. הוא עמד מעליהם וכיווןאליהם את הרובה.
"אל תירה!" צעקתי שוב, וכיוונתי אליו את העוזי.
"אם אתה יורה בהם אני יורה בך."
הוא הביט אלי כאל מי שיצא מדעתו ועשה תנועה סיבובית בידו ליד ראשו להדגים את הרושם שעשיתי עליו.
"הם הורגים אותנו." צעק.
"הם פצועים…" קולי חרק ונאלם.
החייל הרחיק את הרובים מהסורים בבעיטות. העמיס אותם על גבו ורץ בחזרה לזחל"ם. הוא היה בן דמותם של כל החיילים מאז היו מלחמות. נאמן למלאכת הלוחמים רצה למלא את תפקידו. אני מנעתי זאת ממנו. בשניות הללו שהבטנו האחד בעיני השני הוא לא היה אחי. לא הייתי שייך למשפחת החיילים. רציתי אבל לא יכולתי. הוא ניצח אותי בדו קרב הזה כי הוא היה הרוב. חשתי פצוע, ומבולבל.
אלוהים, למה לא יכולתי להביט בפני אויב שהרים את ידיו ובלחיצה אחת על ההדק לגמור את העניין, להפנות מבט ולהמשיך הלאה… ראו את ההמשך: ב. מסביב למדורה – יומן מלחמה
—————————
הסיפור מבוסס על אירוע אותנטי שהתרחש במלחמת יום הכיפורים. רפאל צור הוא איש מרחביה המחובר בנימי נפשו לאדמת העמק. היה קצין בשריון, למד תאטרון באוניברסיטת תל אביב ובלונדון, כעשרים שנה נסע בעולם כאיש מכירות. 
