ב. מסביב למדורה – יומן מלחמה – יום הכיפורים 73 `

ראו פרק א. דו-קרב – מאת רפאל צור

(יומן, לילה ב'חרפה', בשעות הקרב על כיבוש החרמון)

המלחמה נמשכה בדרכה הנפתלת. גאתה במעלה ההרים כמי המבול מכסים לכל חי. אלה שהצליחו לשאת ראשם מעל המשברים בירכו את יומם. לא ידעו מה יבוא עליהם בשעות שאיש מהם לא יספור. המחיצה בין הימים והלילות חדלה להתקיים. הרחמים עברו לארץ אחרת. לצבעי האפור צהוב של סלעי הבזלת, נוספו כתמים כהים שנקרשו על מדי חיילים דבוקים לאדמה.

   על מורדות גבעה חשופה לשמש ולצינת הלילות נותרו חורבות של כפר שנעזב. במשך דורות חיו בהן כמה משפחות חיים עלובים. כמה עיזים ופרות שעצמותיהן בלטו מעורן השחוק. עד הרגעים הבהולים שבהם העמיסו את רכושם הדל ונטשו את מה שהיה עבורם ועבור אבותיהם בית. ספק אם ידעו שהם האויב. ימים אחדים לאחר שהבתים התרוקנו מיושביהם, אתה דוחק עצמך פנימה למצוא מסתור מלהט השמש, מכה בך ריח נורא של עובש חסר חיים.

   התרחקנו מהבתים הנוטים לפול. לא מהרנו לרדת מהטנקים שהיו ביתנו בימי הקרבות. היה משהו מרתיע לגעת באדמה הנטושה. היא שדרה אל מי שידרוך עליה, אני עוד לא שלך, אני הסכנה הבלתי צפויה. השמש נעלמה במפתיע בכיוון מערב אחר. היה עלינו להתרגל לכיווני רוחות שונים. אור אחרון חמק והצללים שלטו בכל. אחרי שהסרת את הקסדה עם האוזניות שמלאו את ראשך ברעשים בלתי נסבלים, השתרר שקט. פעימות הולמות בתוך ראשך ומכאיבות יותר מחבטות הפגזים המתפוצצים סביב.

 נעשה קר. אספנו זרדים והעלינו מדורה. לאיטם נאספו חיילים שהופיעו ממקום שבאו וישבו סמוך ככל האפשר ללהבות בתקווה לחמם גוף ונפש. עיניים עייפות נעצו מבט בלשונות האש שהאירו פנים אפורים במשחקי אור וצל. לחיים להטו וצמרמורת הרטיטה את הגב. ענפים שהאש אחזה בהם השמיעו קולות נפץ. אחר כך הייתה דממה דקה.

  אי שם במרחק הבלתי מוחש במעלה צלו של הר נישא, התעופפו רצי אורות והבהקים פלחו את החשיכה. הדי רעמים רחוקים נשבו אימה ואי ודאות. ידענו כי שם מפרפרים לבבות חיילינו בשעה שנעליהם נאחזות בין הסלעים. קוצים שורטים את פניהם כשהם זוחלים במעלה הנורא. האם יתעקשו וימשיכו או הפחד וזעקות הפצועים ירתיעום לאחור. לא נוכל לעזור להם ממרחקים. אנו מאובנים מעייפות, מלווים אותם בשארית הרגש שנותר לחרדה ותקווה.

  "הם יצליחו הלילה, למרות הכול", לחש אחד וחיטט בקצה מקל מפוחם בין הזרדים הבוערים.

"אנחנו עלובים אנחנו. צריך לחסל את כולם. יש אצלנו שמרחמים עליהם". נהם אחד שישב לצדי. איש לא הגיב. הוא הביט סביבו וניסה ללכוד את תשומת ליבם.

"בחיי, ראיתי אצלנו מטורפים", התלהב. כתפו נשענה על כתפי. איני מכירו וקולו זר לי. דבריו עולים עם עשן המדורה והגצים, ונישאים ברוח. הוא אינו מוותר,

"לפני כמה ימים, קצין בן זונה מהטנקים כיוון אלי את העוזי ואיים שיהרוג אותי. בסך הכול רציתי לחסל כמה סורים עלובים ששכבו שם.." כתפו נגעה בכתפי והייתה כמכות אש. הבטתי מהצד בפני הנער של החייל. הייתי יכול להיות אביו.

פני החיילים היו מרותקים לצל ההר ההוא. עכשיו זחלו במדרונותיו הבהובי אש.

"זה הולך שם קשה", אמר אחד והתאמץ לחדור בעיניו את החושך המתעבה. "הם כאילו לא מתקדמים".

האם היית יורה בו? 

—————–

הסיפור מבוסס על אירוע אותנטי שהתרחש במלחמת יום הכיפורים. רפאל צור הוא איש מרחביה המחובר בנימי נפשו לאדמת העמק. היה קצין בשריון, למד תאטרון באוניברסיטת תל אביב ובלונדון, כעשרים שנה נסע בעולם כאיש מכירות.