כך היינו – זיכרונות מהשכונָה – סוניה, ברכות ליום הולדתך התשעים!

 איור: בוריס דיקרמן

מי זאת סוניה?  סוניה זה מוסד, או אם תרצו מושג, הטומן בחובו עולמות רבים. סוניה הייתה השכנה האולטימטיבית שגרה עם יונה, יוסי ואשר מול הבית של סבא וסבתא שלי. הבית היה בנוי על גבעונת קטנה מכוסה דשא ירוק, ובקצה הקדמי של הגינה היו נטועים עצי ברוש לצדי מה שנקרא פעם רח' התחיה, לימים רח' טשרניחובסקי. הברושים כבר בילדותי נראו זקנים ומעלי אבק והם שימשו לנו החבר'ה מקום מסתור לעלילות שרקמנו, ילדי השכונה. השכונה מנתה כחמש-שש משפחות, והמרחק הגאוגרפי כלל לא נחשב, בעצם היינו משפחה אחת גדולה מלוכדת מאוד.

הזיכרונות מהשכונה יכולים להיכתב על פני ספר עב כרס, אבל יש כמה הקשורים באופן מיוחד למשפחת פלג, צימלגיסר… עליהם אספר. יום אחד יצאנו כל החבורה, יורם ועקיבא, יוסי אשר דודיק ואני, הקטנה שבחבורה, לשמע קולות המכבש הענק, שהגיע לכבוש את דרך העפר באספלט ובזפת שחורה משחור. התיישבנו המומים על הדשא של סוניה וצפינו בפלא ההיסטורי בהתרחשותו… סוף סוף נסלל הכביש שחיבר מקצהו האחד את קופת החולים, ועד למכולת של ציפק'ה ברסלר.

עוד בטרם נסלל הכביש, היו כאמור הברושים מקום מחסה נהדר למעשי הקונדס שלנו. החצר של סוניה הייתה נקודת המפגש. בשעת בין הערביים היינו מכינים חבל ארוך, בקצהו קשרנו סמרטוט או ארנק, והיינו ישובים שעות עד שסוף-סוף מישהו היה עובר בדרך… מתכופף ומנסה להרים את הארנק. מיד היינו מושכים בחוט או בחבל…  מתפוצצים מצחוק ונסים לחצר האחורית. כולם כבר שמעו ודאי על הגברת אדמסקי הזקנה, שנבהלה וצעקה לסבא: "ליפובצקי, השלאנק, ברינג הטורייה!"

בין משחקי המחניים, הדוד'ס והמחבואים, זכור לי במיוחד יום קיץ חם, בחופש הגדול, שאז חזרה סוניה מהמושבה, ובידיה סלים מלאים ארטיקים חצי נמסים – וארטיקים היו מעדן מלכים נדיר באותם ימים! עד היום אני זוכרת את סוניה רצה הביתה כל עוד כוחה בה, סמוקת פנים ומזיעה כולה, והסיבה לחגיגה – אשר עבר "ניתוח שקדים" והתרופה הטובה ביותר הייתה קרטיבים!!! זה היה אירוע חגיגי ויוצא דופן במיוחד. מעדן צנוע אחר שלמדתי לאכול בשבת אצל סוניה במטבח – כולם ישבו ומצצו עצמות עוף שכבר נאכל. ואני, שלראשונה נחשפתי למחזה, הצטרפתי למציצה וללעיסת העצמות מהצלחת המרכזית בהנאה מרובה!!! מאז, ידעתי תמיד שכדאי להגיע לסוניה בשבת בצהריים, אחרי הארוחה…

סוניה ויונה, הם מוסד בפני עצמו. ליונה היה אופנוע עם סירה, הוא היה מרכיב על עיניו משקפי אבק, קסדה על הראש, וסוניה – מלכת אנגליה, הייתה יושבת בסירה שלידו וכך היו מפליגים בוקר וערב למסע מפרך עד תל אביב, בחורף ובקיץ, לקיוסק הקטן שבתחנה המרכזית. היה זה קיוסק מטר על מטר, בחום ובקור עמדו ועבדו מצאת החמה עד צאת הנשמה… את הקונצרטים לנוער בהיכל התרבות אהבתי במיוחד, כי ידעתי שבסיום הקונצרט אגיע לתחנה המרכזית, ויונה ישאל אותי בחיוך הטוב שלו: מיכלי, את רוצה לחזור אתי? והוא לא ידע אפילו שבעצם בעיקר בשביל הרגע הזה נסעתי לקונצרט – כולם חזרו באוטובוס, ואני בסירה של יונה… רגע חגיגי נוסף בגינה של סוניה, זכור לי, כאשר ישבנו יוסי, דודיק, אשר ואני על הדשא, צחקנו ושיחקנו, ופתאום הגיע אבא שלי בג'יפ  של דוד שמואל, כי בדרך כלל נהג במשאית של חרושת ברזל, עצר ליד הברושים וצעק לנו: נו, תנחשו מה נולד לכם? אני צעקתי בת, יחד איתי צעק דודיק בן, וכמובן שהוא ניצח… אחרי כמה דמעות השתכנעתי בכל מקרה שאח חדש זוהי מתנה נהדרת. אפרופו משאית, היה זה הרכב שהביא את כל ילדי השכונה לחוף הים בשבתות, בין גבעות החול, ועצי התאנים שבצבצו פה ושם….

לימים עייפו יונה וסוניה מהקיוסק, קנו מעגילה לגיהוץ כביסה, ואותה בנו במחסן שמאחורי הבית, שהיווה קונקורנציה רצינית למעגילת העץ הישנה של הגב' אדמסקי… גם כאן בילו שעות ארוכות, ללא מזגן או אמצעי קירור אחר, והיו מוציאים מתחת ידיהם חבילות של סדינים צחורים כשלג, מעומלנים ומדיפי ניחוחות של ניקיון, שהיו צרורים חבילות חבילות, עם פתק ושם המשפחה… את הקיפולים היו עושים אחד מול השני ידנית, מושכים ומיישרים כדי שהסדינים יהיו מתוחים ישר למשעי…. עד היום אני זוכרת את הריקוד הזה… בחצר האחורית של סוניה ויונה, היו נטועים עצי פרי, שבחופשים היו אשר ויוסי נדרשים לעשב ולהשקות, ולקטוף במלחמת חורמה עם הדבורים שבילו שם שעות נוספות, בעיקר סביב עצי השזיף. ואשר'קה כידוע, אלרגי לדבורים… מה שעלה לו ביוקר מדי פעם, וגם לי, אבל זה כבר חומר ליום ההולדת של אשר… בסלון הקטן בבית משפחת פלג, בימי הקיץ החמים, היינו נוהגים לשבת ולשחק על הרצפה הקרירה, התריסים כמובן היו מוגפים מפני החום העז שבחוץ, והיינו משחקים דמקה, סבלנות, חמש אבנים, קשר סבתא, ועוד כהנה וכהנה. סוניה הייתה משתתפת איתנו לעתים כמו ילדה, בשמחת חיים ותמיד עם חיוך, ונהנית ללמד אותנו עוד שלב במשחק.

למרות העבודה הקשה, תמיד מצאה סוניה זמן לטפח את העציצים שמאחורי הבית, ולטפס על הסולם כדי להשקות את כולם. ואי אפשר לדבר על סוניה בלי לספר על אוסף הפילים הנדיר שנצבר לאורך השנים מכל טיול שעשתה, ומכל מי שהכירה והוסיף לאוסף כמובן, לימים זה הפך להיות הסמל המסחרי של המשפחה המורחבת. וסוניה ידעה לספר בדיוק מאין הגיע כל פיל.  ולא סיפרתי עוד, על סוניה אשת הספר, והידע הנרחב ואהבת ארץ ישראל, ועל הידידות ארוכת השנים של משפחותינו לדורותיהן. אפשר עוד לשבת ולספר את הסיפור הבלתי נגמר הזה… אבל לי באופן אישי, שמורה פינה חמה מאוד בלב לסוניה, שהייתה היחידה שכינתה אותי "מיקי", ואני נעניתי תמיד באהבה!!!

באהבה רבה, בריאות ושמחה!!! מיכל