מחבואים – משחקי ילדות

"אחת, שתיים, שלוש, ארבע… עשר, מי שמאחורי ומי שמצדדי הוא העומד", כך קראתי בקול רם. סיימתי לספור, פקחתי את עיני ולא ראיתי אף ילד, כולם התחבאו. ידעתי איפה כולם, היה רק מקום אחד שבו התחבאנו, לא הסתרנו את מקום המחבוא ולא היה צריך להתאמץ כדי לחפש את הילדים.
איפה התחבאנו? התחבאנו בצריף של זלמן.
הצריף של זלמן היה קרוב מאוד לשטח חצר בית הספר שלנו, הוא היה נטוש ומיועד להריסה, אך עד להריסתו שימש אותנו במשחק המחבואים. הצריף היה גדול וחשוך והיו בו כמה חדרים. על הרצפה היו פזורים בדרך כלל בקבוקים ריקים, קופסאות וחלקי כסאות שבורים עם מסמרים. החלונות המעטים שהיו בו, התנדנדו בקול חריקה צורם שגרם לי תמיד לחשוב שעוד מעט ותצא איזו מפלצת מאחת הפינות ותתפוס אותי.
עמדתי בפתח הצריף ופחדתי להיכנס פנימה.
אמנם זאת לא הפעם הראשונה שאני היא ה'עומדת' במשחק המחבואים, ולא הפעם הראשונה שאני נכנסת לצריף של זלמן לבד, אבל כל פעם מחדש אני צריכה להתגבר על עצמי, כי כמו תמיד, ברגע שאכנס אליו הילדים ינסו להתחמק מהפתח השני וירוצו בכל כוחם לעבר הקיר שבו עמדתי בתחילת המשחק, יכו על הקיר, תוך כדי קריאת שמי וזה אמר שהפסדתי במשחק ועלי להיות שוב ה'עומדת'. בליבי קיוויתי שיתמזל מזלי ואצליח להשיג אחד מהם ואני אכה את שמו על הקיר והוא יהיה ה'עומד'.
עמדתי עוד כמה דקות בפתח שלא הייתה בו דלת. ניסיתי להתרגל לחשכה שבפנים. התרגשות אחזה בי, לבי הלם בחוזקה, להיכנס לצריף החשוך לבד זה שונה מאשר להיכנס עם כל הילדים. אזרתי אומץ ונכנסתי.
"הו, הו", צעקתי, תוך כדי התקדמות פנימה.
"איפה אתם?" קראתי.
"אני אתפוס אתכם", המשכתי, רועדת מפחד.
שמעתי צחוקים מפינות שונות.
"רחלי, רחלי, לא תתפסי אותנו", נשמע קול מאחת הפינות.
"צוויץ, צוויץ", נשמע ציוץ מפינה אחרת.
התחלתי להסתובב בין החדרים החשוכים, ידי שלוחות לפנים כעיוור המחפש את דרכו, אולי אתפוס במקרה איזה ילד ואזהה אותו. ידי לא תפסו כלום.
פתאום, נשמעה מהכיוון השני שעטת ריצתם של הילדים החוצה וקול צחוקם קרע את הדממה שהייתה לפני רגע. הם רצו לכיוון הקיר שבחוץ כדי להכות עליו ולקרוא בשמי. ידעתי שאת אלה שיצאו כבר לא אוכל להשיג. אך אולי נשאר מישהו שאצליח לתפוס אותו.
רגע… תפסתי משהו בידי… כן, הצלחתי, אחזתי חזק. אלו כנראה שערות ראשו של אחד הילדים, חשבתי, אבל של מי? שאלתי את עצמי, מי לא יצא עם כולם?
החשיכה מנעה ממני לראות מי זה. משכתי בשערותיו לעבר היציאה, ידעתי שאני מכאיבה למישהו, אבל מה יכולתי לעשות, רציתי לנצח. אם ארוץ לקיר מבלי לדעת מי זה, איאלץ לחזור בחזרה. היה לי קצת קשה כי הוא התכופף ולא רצה לעמוד, זה הכריח גם אותי לרכון מעליו ולגרור אותו בצורה זו. לצערי, הוא גם לא הוציא אף מילה מפיו, אם הייתי שומעת את קולו הייתי יכולה לזהות אותו.
התקדמנו שנינו לכיוון היציאה, אני מתאמצת, אך כוחותיי אוזלים ואני כמעט מוותרת. לפתע, ליד פתח הצריף הוא הצליח להשתחרר מאחיזתי. עכשיו זה או הוא או אני, מי יגיע ראשון.
יצאתי מפתח הצריף לפניו והתחלתי לרוץ מהר מבלי לסובב את ראשי, רצתי בכל כוחי. אני שומעת את צעדיו צמודים לשלי, אני שומעת אפילו את נשימותיו, הן חזקות, הוא קרוב אלי מאוד, עוד מעט וישיגני. אני מגבירה את צעדי וחושבת לעצמי שברגע שאגיע לקיר אסובב את ראשי כדי לדעת את מי תפסתי ואוכל להכות את שמו.
הגעתי ראשונה, השגתי אותו…
"אחת, שתיים, שלוש", אני מכה על הקיר ומסובבת את ראשי לאחור כדי לדעת איזה שם לקרוא. לתדהמתי, אני רואה כלב קטן שחור שרץ אחרי.
ידי ירדה ברפיון מהקיר ופני האדימו לקול צחוקם הרם של הילדים.
"אחת, שתיים, שלוש, ארבע… עשר, מי שמאחורי ומי שמצדדי הוא העומד", צעקתי בקול רם, פקחתי את עיני והתחלתי לרוץ לכיוון הצריף של זלמן…

—————–

רחל שלזינגר הייתה מורה להתעמלות במשך 31 שנים. לאחר הפרישה מנצלת את הזמן לכתיבת ספרים: הראשון הוא סיפורים קצרים על חייה במושב והשני ספר עלילתי. לחצו כאן לסיפור "חמור חדש"

 הדס שדה, מאיירת http://www.visualarts.co.il/studio.asp