ליפובצקי "מלך הסויה" או: סַלַטָה דִיסְפָּנָטָה

"דודיק, מיכלי, יונתן" – קריאתו הרועמת של סבא חוצה את החצר המפרידה בין שני הבתים הנטועים בחלקת ילדותי ומפלסת לה דרך בין הרפת הישנה שהפכה ללול, לעצי הבננות, שהמשיכו לצמוח גם אחרי שסבא נטש אותם לטובת הסויה.

בוקר של שבת וסבא "ליפובצקי" – כך קוראת לו סבתא, עומד מול החלון של חדר השינה שלו ומשקיף על הבית שעומד בירכתי החצר ובו שלושת נכדיו האהובים. כזה הוא סבא, לא נכנע מעולם לישנוניות הנכדית. בנחישות חלוצית, האופיינית כל כך לדור החולמים מהעלייה השנייה, הוא מנסה שוב ושוב לקרוע את מסכת השינה מעל פנינו בעזרת קריאתו המלעילית המתנגנת במבטא רוסי קל.

השעה כבר כמעט צהריים ואני שולח מבט תבוסתני ונוזף אל תריס העץ המוגף, שגם הפעם לא היה מספיק אטום כדי לגונן עלי מפני קריאתו של "תרנגול של שבת". בחוסר רצון ובכבדות אני מתגלגל מן המיטה וגורר את רגלי לחדר האמבטיה. שם, כנגד זרם המים הצוננים, אני מנסה לישר את קמטי שנת הלילה שעל פני. בעזרת מברשת השיניים והמשחה הלבנה שאני טורח למשוח עליה בעמל רב, אני מדיח את טעמי הלילה מפי ושולח אותם כלאחר כבוד בקילוח לבנבן ועכור אל הכיור ומשם אל הג'ורה הסופגת שבחצר.

"דודיק, מיכלי" – אני שומע שוב את קריאתו הנואשת של סבא, ומיד אני אוסף את בגדי אמש המפוזרים על הרצפה סמוך למיטתי ומתלבש בחיפזון. חולצה, מכנסיים שאני מנסה להשחיל בהם את רגלי תוך כדי ניתורים דוביים על רגל אחת, ומעיל שאני רוכס ורץ החוצה. במרפסת המקורה אני פוגש את המגפיים השחורים ויורד במדרגות אל השביל המוליך אל דקל הוושינגטוניה הזקוף, הניצב בחצר ביתם של סבתא וסבא. את הדקל, כך סיפרה לי פעם סבתא, הם נטעו לכבוד סיום בנייתו של הבית שהקימו בהרצליה ושאליו עברו לאחר שגרו מספר שנים בבית שכור ליד הרפת שסבא ניהל לאחר שחזר מלימודי הוטרינריה בהולנד.

ריח האדמה שלאחר הגשם מכה בנחירי וממלא את ריאותי בתחושת עונג וחיות. כל כך ממלא, עד שאני מרגיש כאילו אני עומד להמריא לשמים כמו כדור פורח, למפגש מרתק עם שפע חלומותי הפרועים.עם הריח בא התיאבון, ואני מחיש את צעדי, ממהר לעוד פגישה מרתקת עם ה"סַלַטָה דיספַָּנַָטָה" ופניו המאירות כתמיד של סבא.

אני עולה שתי מדרגות אל המרפסת. שם מחכה לי סבא חגור בחלוקו המוכתם המגן בחירוף על בגדי השבת שלבש לפני שיצא לבית הכנסת הגדול כמדי שבת. סבא מנחה אותי בנחת אך בנחישות אל עבר שולחן העץ הניצב צמוד לקיר שבמטבח הקטן. 

על השולחן מונחות צלחות וקערות גדושות במנות המיוחדות שסבא הכין מסויה. במרכזו קערת זכוכית גדולה ובה ה"סַלַטָה דיספָּנַַָָָטָה" המיתולוגי שלו. ירקות בָּלָאדי בשלל צבעים חתוכים לדק עם הסוד – קוביות של תפוח זהב-דם שהיה סבא קוטף מהפרדס שליד הבית ומוסיף לסלט. טעמו של הסלט המתובל בנדיבות נופל אך במעט מטעמה של ה"נשיקה" של הלחם השחור הטבולה במיץ של הסלט שהצטבר בתחתית הקערה.

גן העדן על לשוני. וזאת עליכם לדעת: האגדה מספרת שסבא למד לבשל בצבא התורכי, ואת הערצתו לסויה רכש במסעותיו המפוארים בניו-זילנד ובאמריקה. סבא יצא לחפש פָּרוֹת ומצא את מלכות הסויה.

שנים עסק בטיפוח הסויה והחדרתה למטבח הישראלי. הוא האמין שהסויה תציל את העולם מרעב, ממחלות, תפייס ותשכין שלום בין העמים, דבר שהקדיש לו חלק גדול מזמנו. הוא קרא לעצמו "מלך הסויה", ועד יומו האחרון לא הבין למה יותר זול ונכון לקבל את עודפי היצור של אמריקה במחיר מופחת, מאשר לגדל אותה בארץ. מכך תוכלו גם להבין שעל השולחן מסביב לקערת ה"סלטה דיספנטה" היו קציצות, ממרחים, כדורי פלאפל, כדורים ברוטב ועוד שפע מאכלים כיד הדמיון הפרוע שלו בשלל טעמים מגירי ריר והכול על טהרת הסויה.

לצערי לא השאיר סבא מרשמים. הכול היה בראשו הקודח, אבל דבר אחד כן הוריש לי סבא – את התשוקה לבשל ובעיקר לאפות. הפעם אציג לכם את כיכר הלחם המפוארת שטעמה מזכיר לי תמיד את טעמו של הלחם השחור האחיד לאחר שנטבל ברוטב האגדי של ה"סלטה דיספנטה" של סבא ליפובצקי.

החומרים: 250 גרם קמח לבן (רצוי קמח לחם של שטיבל); 250 גרם קמח מלא; 250 גרם קמח כפרי  או קמח 70% מלא; 250 גרם קמח שיפון (רצוי מלא); 40 גרם שמרים טריים או 2 כפות שטוחות שמרים יבשים; 3 כוסות מים פושרים; 1 כף דבש; 1 כף סילאן; 1 כף שטוחה מלח

תבנית – אני משתמש בתבנית מחימר, אובלית באורך 35 ס"מ משומנת היטב.  חום התנור: 200 מעלות צלזיוס. אופן ההכנה: שמים בקערת המקסר את הקמח הלבן עם השמרים, הדבש, הסילאן והמים. מערבבים היטב.

מכסים את הקערה בניילון או במגבת ומניחים לתסיסה כ- 20 דקות. מוסיפים את שאר הקמח והמלח ולשים עם וו הלישה כ- 10 דקות. הערה: כמות המים הדרושה תלויה בטיב הקמחים ובטמפ' החדר. הבצק חייב להישאר לח ודביק מעט.

מכסים שוב את הקערה ומניחים להתפחה כ- 15 דקות. מוציאים את האוויר מהבצק ואת הבצק מהקערה ומעצבים כיכר מאורכת. מכניסים לתבנית, מכסים במגבת ומניחים לה לתפוח כ-15 דקות נוספות. לאחר שתפחה חורצים 4-3 חריצים בגב הכיכר בסכין חדה ומכניסים לתנור שחומם מראש ל-50 דקות עד שמזהיבה ומשמיעה קול חלול כשנוקשים בה באצבע של התנועה המזרחית הידועה.

רצוי לזרוק כמה קוביות של קרח לתוך התנור בתחילת האפייה כדי ליצור אדים. אני מרסס מים אל חלל התנור בעזרת השפריצר שהחרמתי מהסָפַּר שלי.מוציאים מהתנור, ומצננים על גבי רשת ומתאפקים עד שהנכדים מגיעים. ואם אתם מכינים גם סלט אל תשכחו את התפוזים. את החסה תשאירו לארנבונים.

שיהיה לכם בתיאבון, סבאוהב דודיק