אִמָּא – מאת מעיין לוי בן סטון – אִמָּהוֹת

אִמָּא

בְּ־5 לִפְנוֹת בֹּקֶר חֹשֶךְ,

הַשָּׁמַיִם וְהַלַּיְלָה מַחְלִיפִים בְּגָדִים.

אֲנִי יוֹצֵאת מֵהַשֵּׁנָה לַאֲוִיר הָעוֹלָם,

קָמָה לֶאֱפוֹת לֶחֶם, לָשָׁה.

אִמָּא שֶׁלִּי מַחְזִיקָה בִּי חָזָק.

לַמְרוֹת הַפְּתִיחָה הַטּוֹבָה,

הִיא לֹא רוֹצָה לָלֶדֶת אוֹתִי.

אֲנִי מְנַסָּה לְהִתְרַחֵק, אֲבָל

חֶבֶל הַטַּבּוּר נִמְתָּח וְזֶה מַכְאִיב לִשְׁתֵּינוּ.

אִמָּא, אִמָּא, אֲנִי צוֹעֶקֶת עָלֶיהָ,

שַׁחְרְרִי, גַּם כָּכָה מַסְפִּיק קָשֶׁה,

יֵשׁ לִי לֶחֶם לֶאֱפוֹת.

– אֲנִי לֹא מַפְרִיעָה לָךְ אֲהוּבָה,

אֲבָל תּוֹסִיפִי מַיִם, אַתְּ לֹא רוֹאָה?

בּוֹאִי אֵלַי, הִיא מְחַבֶּקֶת בְּכָל גּוּפָהּ,

מַשְׁאִירָה אוֹתִי תְּלוּיָה, קְטַנָּה,

בֵּין שָׁדֶיהָ הָאֵינְסוֹפִיִּים.

בִּשְׁמוֹנֶה בְּעֶרֶב, יוֹתֵר מֻקְדָּם מִתִּינוֹקוֹת,

נִסְגָּרִים אֶצְלִי הָרִיסִים.

אֲנִי חוֹזֶרֶת פְּנִימָה, מִתְכַּרְבֶּלֶת,

חֶבֶל הַטַּבּוּר נִרְגָּע.

—————–

מעין לוי בן סטון נולדה בקיבוץ רגבים  1975. היא משוררת, רקדנית ומציירת למגירה. הסתובבה שש שנים בעולם, עבדה לפרנסתה כמודל עירום, טבחית ומזכירה רפואית. כיום עובדת עם גיל הזהב, מלמדת התעמלות וריקוד חופשי. השיר מתוך הספר "הפסקה" בהוצאת פרדס בעריכת אמיר אור.