להסתכל על הכוס המלאה – ימי הקורונה שלי
נכון, זה קשה ולא מבטיח שהיא לא תתרוקן לתמיד, אבל כבר עכשיו מסתמנים כמה דברים חיוביים בהסגר-מרצון מפני הקורונה, במיוחד למי ששייך לקבוצת הסיכון… דבר ראשון – ההליכון העומד 
בפינת החדר וכבר הפך מזמן לקולב בגדים, התעורר לתחיה. ניקיתי אותו, שימנתי אותו ובכלל חיברתי אותו שוב לחשמל. ועכשיו לפי סדר היום שקבעתי לעצמי, ברגע שאני משכימה קום אני מתחילה בהליכות, במקום ללכת למחשב ולהתחיל באיזה פוסט שכבר לא מעניין, עכשיו כולם עסוקים בקורונה ולא איפה הייתי, איפה טיילתי ושקיעה מדהימה. 
דבר שני – חשבון הבנק שלי נושם לרווחה. קורסים, הרצאות, סרטים הצגות, נסיעות, בתי קפה, חוץ לארץ, וכל סוגי הבילויים, הכול נעצר, ורק עכשיו אני קולטת איך "ליהנות מכל רגע," היה מוטו מאז שיצאתי לפנסיה… ועכשיו כל זה מתקזז עם הוצאות הספר החדש שלי שההוצאות עליו לא נעלמו…
דבר שלישי – עכשיו יש לי עודף זמן וסבלנות להיות בקשר עם המאייר המופלא ולראות איך הדמויות בספר החדש הופכות לאמיתיות, מרגש. דבר רביעי – לכאורה, נראה שמצב זה יביא להשמנה, לשבירת דיאטה, ואני את כל זה לקחתי בחשבון מראש, הצטיידתי במזון, מילאתי מזווים, אבל בלי כל הדברים המשמינים ועתירי פחמימות. אני מכירה את עצמי, בדרך כלל בשעת משבר, אני קופצת למכולת הסמוכה, או למעדניה, ומשלימה חוסרים, מה הבעיה… אבל עכשיו לא, אי אפשר להיכנס למקומות הומי אדם, צריך להסתפק במה שיש, איזה מזל שחשבתי על זה מראש… ומה יותר בטוח לשריפת קלוריות מאשר עליה וירידה במדרגות במקום להיכנס למעלית סגורה, כי בעיר אתה לא גר בבית פרטי עם חצר, אתה גר במקום עם הרבה שכנים ולא יודעים איפה הם היו ועם מי נפגשו… כן, נכון, אני פחדנית, או זהירה מידי, אבל אני צריכה להזכיר לעצמי שאני שייכת לקבוצת הסיכון, משהו שאף פעם לא נתתי עליו את הדעת….האמת בפרצוף…
————
רחל שלזינגר כותבת בהצלחה רבה ספרי ילדים נעימים "ומחוברים" למציאות העולמית של ימינו, אף שבשנות עבודתה הייתה בכלל מורה לספורט. אז אף פעם לא מאוחר להתחיל. גם מרים רוט התחילה רק בגיל 60 שאז כתבה את חמישה בלונים.
