יָכֹלְנוּ לִחְיוֹת טוֹב כָּל כָּךְ, אַתָּה אוֹמֵר וּמַבִּיט בָּה, יָפָה עדַיִן

עוֹד מְעַט שַׁבָּת בַּשָּׁרוֹן וְהָרַמְזוֹרִים מִתְפַּשְּׁטִים מֵאָדֹם, וְהַשְּׂרוֹכִים נִפְרָמִים וּמְוַתְּרִים לָרֶגֶל הַיְחֵפָה, וְשִׂיאֵי הָעוֹלָם מִתְכַּנְּסִים בְּסֵפֶר וְנָחִים מִבֶּהָלָתָם לִשְׁבֹּר, וְהָעֹדֶף שֶׁבָּאַרְנָק מַדְגִּישׁ אֶת נִצְחוֹן הַהַרְבֵּה וְהַקָּטָן, וְתַאֲרִיכֵי הַתְּפוּגָה שֶׁעַל הֶחָלָב לֹא מְאַיְּמִים לְהִפָּקַע, וְהַבִּכּוּרִים מִתְרַוְּחִים בַּשַּׂקִּיּוֹת הָאֲטוּמוֹת, וְהַקֶּרַח שֶׁבַּמַּקְפִּיא מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ אֶת צוּרַת הַתַּבְנִית הַבְּטוּחָה בְּעַצְמָהּ, וְהַקַּלְקַר נִפְרָד לְכַדּוּרִים קְטַנִּים שֶׁלֹּא זְקוּקִים לַשִּׁמּוּשִׁי, וְהַמַּזְגָנִים לֹא מִתְנַצְּלִים עַל שֶׁהֵם מְזַיְּפִים אֶת הַחֹם, וְהַמָּסַכִּים לֹא מִתְנַצְּלִים עַל שֶׁהֵם מְזַיְּפִים אֶת הַנְּהָרָה, וְהַשִּׁירָה מְכַבָּה אֶת רִצְפַּת הַלִּינוֹלֵיאוּם וּמַדְלִיקָה אֶת הַתִּקְרָה,  

וְהַמִּתְבַּגְּרִים רַכִּים יוֹתֵר וְלֹא מְלִינִים אֶת הַתּוֹדָה, וּמַה שֶּׁמִּתְחַשֵּׁר מִתְחַשֵּׁר אֲבָל מַה שֶּׁנִּבְקָע נִבְקָע, וּמַעַיְנֵי הֶעָנָן לַשָּׂדֶה וּמַעַיְנֵי הַשָּׂדֶה לַדָּגָה שֶׁשָּׁטָה בּוֹ בְּדִמְיוֹנוֹ בֵּינוֹת לָעֲשָׂבִים, וּבַכְּרָמִים עֲנָבִים הוֹפְכִים לְצִמּוּקִים, אֲחֵרִים לְיַיִן, וְלֹא כָּל הַמָּתוֹק נָגוּעַ רִמַּת דְּאָגָה, וּמִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ מַבּוּל אֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לִכְלָיָה אֶלָּא רַק לְגֶשֶׁם חָזָק וְקוֹלֵחַ, וּפַרְנְסֵי הַצִּבּוּר חוֹזְרִים מִן הַדֶּרֶךְ וְכוֹנְסִים לָהֶם מִשְׁפָּחָה, וְהַנְּדִיבוּת מִתְגַּלָּה כִּסְגֻלָּה חֲרִישִׁית וְלֹא כְּמַעֲשֵׂה רַאֲוָה, וְהַטָּעֻיּוֹת מוּסָרוֹת מִלֵּב הַדְּבָרִים, וְחִלּוּף הֶחֳמָרִים הוֹגֵן, וּרְשׁוּת הָרַבִּים מְלֵאָה בִּרְשׁוּת וּרְשׁוּת הַיָּחִיד מְלֵאָה,  

וְהַפֵּרוֹת מַפְרִישִׁים מַעֲשֵׂר וְלֹא מִתְגַּעְגְּעִים אֶל הַחֵלֶק הֶחָסֵר אֶלָּא קַלִּים יוֹתֵר וּמְרֻכְּזֵי מְתִיקָה, וְכָל עָנָף שֶׁהִכְלִיאוּ אוֹתוֹ מִתְרַצֶּה לְמִי שֶׁאִתּוֹ נִכְלָא, וְהַפְּקָעוֹת מוֹשִׁיטוֹת עַצְמָן הַחוּצָה, וְהַדְּבוֹרִים מְדַמְיְנוֹת אֶת הַדְּבַשׁ, וְהָעֵצִים מַחֲלִיפִים לָהֶם מֶלֶךְ לְפִי כֹּחַ הַפְּרִיחָה, וְהָאַסְפַלְט כּוֹבֵשׁ אֶת הָאֲדָמָה וּמְשַׁחְרֵר בְּצַד הַדֶּרֶךְ רַק אֶת מֵיטָבָהּ, וְהָאַמְנוֹן וְהַתָּמָר מְלַבְּבִים יַחַד לְבִיבוֹת שֶׁל צֶבַע, וְהָאָבָק נָסוֹג בִּפְנֵי הַהַאֲבָקָה, וְכָל טִפְטוּף הוּא סִכּוּי לְקֶשֶׁת, וְהַיָּרֹק שֶׁבַּשִּׂיחִים כִּמְעַט מַכְרִיעַ אֶת הָעַלְוָה, וּבְדֶשֶׁא הַזְּקֵנִים שֶׁסְּבִיבְכֶם נִפְתָּחוֹת מַמְטֵרוֹת הַחֹרֶף, וּבֶאֱמֶת יֵשׁ פִּתְאֹם רוּחַ דְּרוֹמִית טוֹבָה,  

רַק שֶׁהִיא לֹא עוֹנָה לְךָ כְּשֶׁאַתָּה שׁוֹאֵל, חוֹסֶכֶת מִמְּךָ אֶת הָאַיִן. דְּבָרֶיךָ מַחֲלִיקִים בְּמוֹרַד אַפָּהּ כְּשֶׁאַתָּה נִשְׁעָן עַל מַקֵּל הַהֲלִיכָה וּמַבִּיט בָּהּ, מַבִּיט בַּפְּרִיחָה, מַבִּיט בָּאַסְפַלְט (יָכֹלְנוּ לִחְיוֹת טוֹב כָּל כָּךְ, אַתָּה אוֹמֵר) זוֹכֵר אֶת הָאֲדָמָה.

——————

אורית גידלי היא ילידת 1974. מנחת סדנאות כתיבה ומרצה במחלקה לתקשורת של אוניברסיטת תל אביב. השיר הוא מתוך ספרה השני 'סמיכות', שיצא לאור בשנת 2009 בהוצאת הקיבוץ המאוחד בסיוע קרן רבינוביץ לאמנויות. מתגוררת ברחובות, נשואה למשורר אלכס בן ארי ואמא לנועה הלל עופרי וענר. ספרה האחרון 2015 הוא ערש.

לבלוג של אורית גידלי לחצו כאן