אוסף לא פרטי – היסטוריה מצולמת במזוודה גנובה

[התערוכה הסתיימה] התערוכה "אוסף לא פרטי" מוצגת בימים אלו בבית הגפן בחיפה במסגרת התערוכה ״נקודת מגוז״ באוצרות אור תשובה [עד 27.2.2016]. אוצרת מיכל בראור michalbaror.com. שיח גלריה ב-20 בפברואר בשעה 11:00 בבוקר. 

מכר ותיק של משפחתי – ניגש אלי לפני כשנה במהלך ארוחת יום שישי וקופסת מתכת בידו. ״ראיתי את עבודותייך, את העניין שיש לך בארכיונים ובצילומים היסטוריים, והייתי רוצה לתת לך את זה״, אמר בטון מהוסס. כאשר פתחתי את הקופסא לא האמנתי למראה עיני, מאות הדפסות כסף (הדפסה אנלוגית) פשוטות (המכונות בעגה המקצועית ׳פרופים׳) של תצלומים היסטוריים נערמו זה על גבי זה, צילומים ממלחמות 1948, 1956 וממשפט אייכמן, תיעוד של הצגות וקילוח הנפט הראשון בארץ. לאף אחד מהתצלומים לא היה טקסט בגבו או כל מידע אחר המסביר מתי ועל ידי מי הוא נלקח. למרות ההתרגשות הגדולה, לא ידעתי אם מה שא׳ נתן לי הוא מתנה או תיבת פנדורה.
השאלה הראשונה שלי הייתה כמובן איך זה שא׳, עובד סוציאלי וצייר בשנות השישים לחייו, מחזיק אצלו אוצר לאומי שכזה?
א׳ הסביר -
"אני הייתי, אני חושב שהייתי בגיל 14, אולי 13. גרנו בתל אביב, וגרנו בדירה בדמי מפתח שהייתה מול שכנה שגרה בדירה נורא גדולה ונורא יפה. כלומר, אנחנו גרנו בדירה נחמדה וכל מיני רהיטים שלנו היו רהיטים דמויי משהו: רהיטים דמוי עץ, רהיטים דמוי זה. וזו הייתה דירה נורא גדולה והיה בה ריהוט שאני לא ראיתי בגיל הזה. כנראה שהוא בא מאירופה או משהו כזה. הסלון היה ענק. בשבילי הדירה הזו שמול הדלת שלי הייתה חוץ-לארץ, פחות או יותר. וגרה שם אישה שקרו לה ברונקה (פולניה מן הסתם) עם בעלה ובנה. באותה תקופה. בעלה, אני יודע, היה איש גדול, מפחיד מאוד והוא עבד ב… כנראה, ליווה משלחות מטעם הממשלה שבאו לבקר בארץ.
היו כמה סצנות של הרבה צעקות למטה ברחוב. הוא היה איש חם מזג. ויום אחד, כלומר, בעלה נפטר. כנראה שהלב בגד בו והוא נפטר. ברונקה נשארה לבד. אני חושב שזה היה לפני שהיתי בן 13. אז היא הכירה מישהו בחו"ל ואז התחתנה ועברה לפריז. זה היה עוד ניחוח אירופאי בשבילי.
את הדירה היא השאירה ריקה, והיא הפקידה את המפתח בידיים של אמא שלי, כדי שאמי תשמור לה על הדירה. היא לא הכניסה לשם אף אחד, כי מדי פעם היא הייתה מגיעה לארץ. אני מאוד אהבתי להתגנב לדירה הזאת כשאמא שלי לא הייתה בבית ולהיות בסוג של ארמון. אני מתאר לי שכל מיני סיפורים קרו לי שם בדימיון. לא עשיתי בדירה שום אביוז. לא עשיתי מסיבות, הייתי בן 13 או משהו כזה, אבל הייתי שם משחק עם הדימיון.
ויום אחד נתקלתי בארגז הזה.
פתחתי אותו וראיתי את אוסף התמונות שיש בו. וזה נורא ריגש אותי כי הרגשתי שאני נוגע במשהו נורא משמעותי. וחמדתי אותו: לקחתי אותו אלי לחדר והייתי מסתכל בו בתמונות מדי פעם אצלי והרגשתי שיש לי שלל רב ביד. לא תכננתי לקחת אותו לעולם ולתמיד אבל לוויתי אותו באיזשהו אופן״.
50 שנה לאחר מכן האוסף עדיין היה אצלו, נגרר לצדו מבית לבית, חודר לתוך מארג התמונות הפרטי שלו, אולם נשמר כסוד אפוף אשמה וחרטה. עד שהוא החליט לתת לי את זה ״את כבר תעשי עם זה משהו״.
עם סיפורו של א׳ על אודות הקופסא, כמו התגלה בה ממד חדש מבחינתי. ובסופו של דבר הבחירה שלי כאמנית הייתה להציג את התצלומים כולם כערימה, בה הצופה יכול לחטט לארגן ולבלגן, כאשר באוזניו נשמע סיפורו של האוסף הזה מפיו של א׳.
העבודה מתעסקת בנושאים שאותם אני כאמנית חוזרת וחוקרת: איך נכתבת ההיסטוריה ועל ידי מי? מה תפקיד הארכיון כבסיס לידיעה היסטורית? כיצד אפשר ״לדעת״ את הארכיון שלא רק דרך הדיסציפלינות האקדמיות הרציונליות, אלא גם דרך רגישויות פואטיות וגופניות, לחפש בו סוגים אחרים של ידע.
____
על העבודה - מגזין תוהו: "הגונב מגנב פטור".  מיכל בראור נולדה בצפת בשנת 1984. סיימה בהצטיינות תואר ראשון במחלקה לצילום בבצלאל ב-2008. הוסיפה ולמדה ב-2009 במכללת עלמא לתרבות עברית, ובשנת 2013 סיימה בהצטיינות לימודי מאסטר במחלקה לצילום ברויאלקולג' אופ ארט בלונדון.
בעבודותיה בונה בראור מייצבים צילומיים בחלל, תוך שהיא מתייחסת לשאלות של ארגון ידע, זיכרון פרטי וקולקטיבי וכתיבה היסטורית. בראור מתייחסת לאופן בו זמן ומקום מסויימים מייצרים נקודת מבט נתונה מראש עבור הסוביקטים שבתוכה, וכיצד אלו מבנים את זהותם הפרטית והשתייכותם לחברה ולמקום כתוצאה מכך. בראור משתמשת בעצמה, בגופה ובמגבלותיה כדי לשמש מעין מקרה מבחן להבניית הזהות. ברבות מעבודותיה משמש הארכיון חומר גלם עיקרי אותו היא יוצקת בצורות חדשות על מנת לחשוב מחדש את הנרטיב ההיסטורי שהוא מביא עימו ואת סוג הקשר לעבר שהוא מסמן. בראור נעה כל העת על הציר שבין מחקר היסטורי ובין אמנות, במובן זה היא אמנית חוקרת.