הרכבת החשמלית – סיפור מאת יונה דורון

חפצים ורהיטים רבים המייצגים תקופות שונות בחיינו והנושאים עמם זיכרונות משפחתיים, נמצאים במרתף ביתי. אחת מהם היא הרכבת החשמלית.
כשהיה בני בן חמש לערך, החליט אבי שהגיעה העת לקנות לנכדו הבכור את המתנה אשר הוא עצמו נכסף לה בילדותו – רכבת חשמלית. ההזדמנות נפלה לידיו כאשר טייל, יחד עם אמי, בגרמניה. הרכבת שקנה הייתה "מרקלין" – המרצדס של הרכבות! כל החלקים נארזו בשלוש קופסאות: גדולה, בינונית וקטנה וכך הגיעו ארצה.
מנהג קבוע היה במשפחתנו: כל שבת היינו באים לאכול את ארוחת הצהריים אצל הורי. כאשר הגענו, בשבת שלאחר שובם מגרמניה, פתח לנו אבי הנרגש את הדלת והזמין אותנו לגשת מהר למרפסת המטבח. שם ניצבה במלוא הדרה הרכבת החשמלית. לאחר שהבענו התפעלות, כנדרש, לחץ אבי בחגיגיות על המתג והקטר, מלווה בחמישה קרונות החל לדהור על הפסים. בדרכו עבר מתחת לגשר, צפר, ביצע פניה חדה ועוד כהנה טריקים אשר שמחו מאוד את… אבי.
בני, אשר המתנה הייתה, כביכול, עבורו, לא גילה התלהבות מרובה ממנה. כאשר ניסה לגעת בקטר הזדרז אבי למנוע זאת ממנו ואמר "לא, לא לגעת, רק להסתכל!" עד מהרה איבד בני עניין לחלוטין והלך לשחק בצעצוע אחר. אבי המשיך עוד להפעיל ולהתפעל מן הרכבת עד אשר הודיעה אמי שארוחת הצהרים מוכנה.
אבי החליט שהרכבת תישאר אצלם והוא יפעיל אותה לכבודנו כשנבוא. בסתר לבי חשבתי שהוא ישמח להפעיל אותה בלי כל קשר אלינו. עוד פעמיים-שלוש הפעיל אותה בשבתות. אחר כך נעשו המרווחים בין הפעלה להפעלה גדולים יותר. בשלב מסוים הופיע משטח עץ אליפטי גדול במרפסת המטבח. לשאלתי הסביר לי אבא שהזמין את המשטח במיוחד אצל נגר כדי שהרכבת תופעל עליו ולא על הרצפה. לא זכור לי אם ראיתי אי פעם את המשטח הזה בפעולה.
הרכבת נשארה שנים רבות אצל הורי. בני ובתי לא ביקשו אותה מעולם לעצמם. כאשר נולד בני הצעיר זה היה כבר לאחר פטירתו של אבי. באחת השיחות המשפחתיות העלינו את זכרה של הרכבת ואמי מיד אמרה: "קחו אותה. קחו אותה אליכם, אולי הוא ירצה לשחק בה".
מזלה של הרכבת לא שיחק לה גם הפעם. בני הצעיר גם הוא לא התלהב ממנה ואנחנו, להודות על האמת, היינו עצלים מדי להרכיבה ולנסות לעורר את סקרנותו. כך שכבו להן שלושת הקופסאות על מדפי הארון העליונים, מחכות לידיים שתפעלנה ותתפעלנה מתכולתן.
בשבוע שעבר החלטנו, בעלי ואני, לעשות מעט סדר במרתף ולהשליך לפח חפצים וניירות שאינם דרושים לנו עוד. בהתקף של חריצות ופעלתנות אספנו משחקי קופסא ישנים שאיש לא נגע בהם מזה שנים ודחפנו אותם לשקית הזבל הגדולה.
לא היה זה כל כך קל, בכל פעם היה אחד מאתנו אומר "לזרוק את זה? לא חבל? אולי עוד ירצו לשחק בזה?" ואז היה השני (בדרך כלל אני…) אומר: "לא, שנים כבר לא נגעו בזה, היום משחקים במשחקים אחרים" ומדרבן להיפטר מן הקופסא המאובקת. והנה הגענו לקופסאות ה"מרקלין". לבי החסיר פעימה. הן ניצבו כחדשות וכמו דרשו שסוף-סוף מישהו יתייחס אליהן בכבוד הראוי. החלטנו לגאול אותן מבדידותן ולהציען לנכדינו. אולי הגנים של סבא דילגו דור, והדור השלישי יגלה התלהבות רבה יותר מן הדור השני.