"צוק איתן" – כיבוש מוסרי והרג רך?
ישראל אחראית על רצועת עזה ועל תושביה מתוקף היותה כובשת בעזה. היא אחראית על האוכלוסייה וצריכה לעמוד בכל האמנות הבינלאומיות המחייבות מדינה כובשת כלפי האזרחים בשטחים הכבושים. מתוקף כך הפכה ישראל את אחריותה המוסרית כלפי העם הכבוש, לשוט, בו היא משתמשת כאשר העם הכבוש מתקומם, פעמים מספקת מזון ותרופות, ופעמים לא. פעמים מורידה את המתג מתחנות הכוח המספקות חשמל ופעמים לא. ברצותה יהיה לעזה מזון וברצותה לא יהיה. במילים אחרות, המחויבות המוסרית של העם הכובש הפכה לשוט פוליטי על העם הנכבש. שימוש לרעה באחריות המוסרית של הכובש כלפי הנכבש. מבחינה זו מדובר בהפרה בוטה אל האמנות הרלוונטיות (סעיף 4 באמנת ז'נבה על הגנה על זכויות אדם בעת מלחמה.) בנקודה זו נכנסת הטענה שלי: אם ישות אחראית לא עומדת באחריותה כלפי הישות התלויה בה, ואפילו משתמשת לרעה בכוח המצוי בידיה, הדבר הראשון שצריך להרחיק מהכובש – המסרב לקחת את האחריות – את היכולת להמשיך להזיק לנכבש. זה תפקידן המידי של המעצמות, למנוע מישראל להמשיך להפר בצורה בוטה את זכויותיהם ההומניטריות של העזתים. בה בעת להבטיח שזכויותיהם יסופקו על ידי אחרים, המעצמות ומדינות ערב. כלומר, הדבר הראשון הוא הפרדה והרחקה של מי שמחולל את ההפרות. עד כאן דבריי ביום שישי בלילה [בתוכניתו של דוד ויצטום].
שימו לב לעובדה שאחריותה של ישראל ככובשת משמשת אותה לרעה גם בהיבטים המוסריים, היא ממשיכה להתהדר בכך שהיא מאוד הומניטרית והורגת את הילדים והאזרחים ב"רכות", עם "הקש בגג" ועם "כירורגיה". כמו כן, היא מוסיפה ובונה בתי חולים במעבר ארז ואף מתהדרת מהבוקר עד הערב בהומניזם של הצבא ושל המלחמה. אין צורך לומר שאין מלחמות הומניות ואין הרג "רך".
הנה ההיבט הפוליטי של דברי: היכולת של מדינת ישראל, (הפוליטיקאים ומנהיגי הציבור), לא הצבא, להשתמש בחובותיה המוסריות כמדינה כובשת נותנת בידיה כוח עודף שצריך לשמוט אותו מידיה. בדיוק את הכוח הזה, להסתתר אחרי אצטלה הומניטרית ביקשתי לשלול ממנה ולא לאפשר לה להשתמש בו כמוסר כפול: ביד אחת להילחם ולהרוג ומצד שני לטפל ולהציל במחסום ארז ובכלל, את אלה שהיא היא שפגעה בהם. זוהי תסבוכת שנותנת לישראל את הכוח להשתמש בהומניטריות באופן רע. הדרך היחידה להתרתה של התסבוכת היא ההפרדה. הפרדה שישראל לא תהיה מוכנה לקבל בשל שמיטת הכוח שתאבד בעטיה.
לסוגיית המידתיות, כפי שאתם ודאי יודעים, גם את החוק הזה אפשר לנצל לרעה. אבל לא נוכל לדעת עד אשר יהיה גולדסטון 2 או ועדות חקירה ישראליות. שימו לב שיש עוד חוק בינלאומי שישראל יכולה לנצל לרעה, חוק ההבחנתיות, כלומר, לא לירות ולהפגיז סתם כך אלא לסמן את המטרות בצורה מובחנת וברורה. נדמה לי שכאן גם כן, ניתן לנצל את החוק לרעה ולטעון את אשר ישראל טוענת, שהעזתים משמשים מגן חי ללוחמיהם, ולכן היא יורה בין כה וכה בחשד שמאחורי האזרחים ובתוכם מסתתרים לוחמיהם.
ההיבט היחיד שעומד לישראל בסוגיה זו הוא העובדה שהחוק הבינלאומי חל על מדינות ריבוניות ומחייב אהדדי בעתות מלחמה. חמאס איננו עונה לקריטריון זה ולפיכך הקרקע נשמטת מתחת לטענות החוק הללו.
—————————
פרופ' הנרייט דהאן כלב היא מרצה בכירה למדע המדינה וראש התוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן-גוריון. היא חוקרת הגות פוליטית ומשטרים דמוקרטיים, תאוריות בפמיניזם, יחסי גומלין בין מגדר לפוליטיקה, גלובליזציה ופוסטקולוניאליזם. בין השאר, היא כלת פרס נשים שחוללו שינוי לשנת 2000 והייתה חברה בוועדה אירופית שהתכנסה לצורך בחירת מועמדות לפרס נובל לשנת 2004.
