תִּרְאִי אוֹתִי – קְצָרְצָרוּ מאת רוּ – אִמָּהוֹת
אִם אִי אֶפְשָׁר, אוּלַי תְּחַבְּבִי אוֹ לְפָחוֹת תִּרְאִי אוֹתִי כְּמוֹת שֶׁאֲנִי, אֲפִלּוּ בְּלִי לְהַסְכִּים
מגזין הזהב
אִם אִי אֶפְשָׁר, אוּלַי תְּחַבְּבִי אוֹ לְפָחוֹת תִּרְאִי אוֹתִי כְּמוֹת שֶׁאֲנִי, אֲפִלּוּ בְּלִי לְהַסְכִּים
כשהיינו קטנים, היינו מחכים ורואים ציפור שקראנו לה תִּמְבִּיסֶרְת
דְּמוּתָהּ שֶׁל אִמִּי כְּמוֹ חוֹרוֹ שֶׁל מַפְתֵּחַ נֶעֱלַם בְּדֶלֶת הָאָרוֹן
אמא צריכה לבקר את בתה בכל שעה,
אפילו בשעת לילה כמו זו שבה שוב איני ישנה
עוֹד מְעַט שַׁבָּת בַּשָּׁרוֹן וְהָרַמְזוֹרִים מִתְפַּשְּׁטִים מֵאָדֹם, וְהַשְּׂרוֹכִים נִפְרָמִים וּמְוַתְּרִים לָרֶגֶל הַיְחֵפָה, וְשִׂיאֵי הָעוֹלָם מִתְכַּנְּסִים בְּסֵפֶר וְנָחִים מִבֶּהָלָתָם לִשְׁבֹּר, וְהָעֹדֶף שֶׁבָּאַרְנָק מַדְגִּישׁ אֶת נִצְחוֹן הַהַרְבֵּה וְהַקָּטָן, וְתַאֲרִיכֵי הַתְּפוּגָה שֶׁעַל הֶחָלָב לֹא מְאַיְּמִים לְהִפָּקַע, וְהַבִּכּוּרִים...
מִגֹּבַהּ יָהֳרָה כֻּלָּם, כֻּלָּם נִרְאִים זָרִים / רִמָּה וְרִקָבוֹן פּוֹשְׁטִים בִּבְשַׂר הַבַּרְבּוּרִים,
בְּפִתּוּלֵי סִמְטָא שְׁכוּחָה נֶחְבָּא לוֹ הַשָּׂטָן / וּמִזְדַּיֵּן בְּסַבְלָנוּת לִקְצֹר תַּפְקִיד חָתָן.