25 שנה וכלום לא השתנה? יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים
ב-25 השנים האחרונות ערכתי עבודות תזה ודוקטור של סטודנטים לעבודה סוציאלית. רוב הסטודנטים כבר מבוגרים בשלב זה, ועסקו בטיפול בנשים מוכות, בגברים מכים, בנשים נורמליות שנשואות לבעלים מוגבלים נפשית; הם כתבו עבודות על נשים שאמורות לסלוח על מכות או על אונס, על פנייה [ראשונה ושנייה] של נשים מוכות למשטרה במקום לאבי הבעל המכה [כלומר בניגוד למסורת הפטריארכלית]. על הבושה של הגברים להיראות נכנסים למרכז הטיפול באזור מגוריהם, על הקשר הישיר בין רגש נחיתות לבין הכאת בת הזוג, על הכרה בילדים של נשים מוכות כקבוצה מאופיינת סוציאלית. וגם על הקשיים של העובדות הסוציאליות בזמן המפגש הטיפולי עם הגברים המכים – אפילו העובדת הסוציאלית חייבת "להקטין" את עצמה ולהודות על הכבוד שזכתה לו. רוב המטפלים הן נשים.אין לי ספק שהעובדים הסוציאליים הם אנשים משכמם ומעלה, בעלי תבונה בינאישית וכוחות נפש עצומים, שהם אלה שעושים את השינויים בהתמדה, במסירות ומתוך בגרות.
ובכל זאת – 25 שנה! כלום לא השתנה?
יעל צלאל
