גרפיטי – אמנות חינמית, תקשורתית ומוזיאונית
אמש לפני השינה שאל אותי נכדי בן ה-7: סבתא, את יכולה לספר לי קצת על המולדת?
מיד התגייסתי למשימה. חזרתי לזיכרונותיה של סבתא-רבא גליה – אז בת 25, אימא לתינוק בן שנה – שסיפרה איך התקבצו כולם סביב מכשיר הרדיו השכונתי שהיה בביתם, וכיצד ברגע הסיום, כשהתברר שהרוב הכריע לטובת הקמת המדינה, יצאו כולם לרחובות, התנשקו וצהלו ופרצו בהורה סוערת…
שואל אותי הנכד: סבתא, את לא חושבת שזה קצת מגוחך? אכן, אילו מישהו היה שואל אותי לפני 30 שנה אם גרפיטי זאת אמנות ושהיא תיכנס למוזיאונים ולגלריות – בוודאי גם אני הייתי מגחכת.
וזהו סיפורו של הגרפיטי ודרכו מן הרחובות אל המוזיאונים: הגרפיטי החל לטפטף טיפין-טיפין על קירות חוצותינו כפעילות חתרנית, אנטי-ממסדית, מנוגדת לחוק ונרדפת. מאוחר יותר הפכו קירות המבנים ברחובות הראשיים ללוחות התכתבות תקשורתיים, עדיין מחתרתיים ולא חוקיים, כמקום להביע מחאות חברתיות ופוליטיות. בצדן הופיעו גם הצהרות אהבה, שירה חדשה, או סתם אמרות כנף חדשות עם משחק מילים. יחד הם התאפיינו בססגוניות צבעונית, ובוצעו בידי אמנים מיומנים עם כתב יפיפה והמון יצירתיות. למעשה זהו עוד מדיום לתקשורת המונים, שמחזיר אותנו לתקופת ציורי המערות הקדמוניים.
עד מהרה תפס הגרפיטי תאוצה והפך לחלק אינטגרלי של חוצות ערינו, וכיום ניתן לצפות בו בכל העולם. הוא הפך לשפה תקשורתית ישירה ומכוונת ונגישה לכל העובר ברחוב, והוא מזמין את העוברים ושבים להתכתב איתו באופן ישיר. זהו מעין עיתון רחוב, עם תפוצה חינמית של ציור או אמירה ורצון להתבטא ולזכות בהכרה. בשנים האחרונות קיבל הגרפיטי הכרה בעולם האמנות. האמנות שיוצאת מהגלריות ומהמוזיאונים ומפוזרת ברחבי הערים. יש בתופעה משהו מסקרן ומזמין לבוא שוב ולראות תגובה על הקיר או לפעמים שרשרת התכתבויות.
הגרפיטי קיבל ממד חדש עם הפיכתו לתמונה המוצגת בגלריה, ובכך הוא יוצא מהקונטקסט המקורי שלו. צלמי תערוכות יצאו לחוצות הערים בארץ ובעולם ובחרו להביא לקהל לקט צבעוני ומרתק של גרפיטי וציורי קיר. חלקם ציורי קיר צבעוניים וססגוניים המקשטים את חוצות הערים וגורמים לכל עובר לעצור, להתרשם, לחייך ולהגיב. יש משהו מעורר כבוד ביכולת הבלתי אמצעית הזאת להביא את האמנות לרחוב, ולאפשר לכל אחד ליהנות ממנה גם באופן אקראי. לאחרונה התקיים בנמל יפו מיזם אמנותי, שנתן את חסותו לאמני הטישרט. המיזם הפגיש מעצבי אופנה עם הלבן האינסופי של הקירות, בדומה ללבן של הטישרט, ואפשר לאמנים השונים ביטוי של כבוד על קירות בנייני הנמל. לעיתים צילום של דמות, או חלק ממשהו אחר שצולם על יד הגרפיטי – יוצרים סיפור חדש לחלוטין המוסיף ממד חדש לגרפיטי המקורי. לעיתים ציור הגרפיטי משתלב והולך עם קו המבנה שעליו הוא מצויר, ומתכתב עמו הן מבחינת הצורה והן מבחינת הצבע.
מה שעדיין ממשיך לסקרן אותי בגרפיטי, הוא התהליך האינסופי של התכתבות צבעונית מצוירת ורבת שפות וקודים על הקירות, שהולך ומשתנה ונמחק ונכתב מחדש, ומזמין אותנו לדבר אל הקיר! ואותי הוא מזמין גם להמשיך ולצלם אותו…
העולם מוצף ציורי גרפיטי. הנקודה החשובה היא מתי זה סתם קשקוש וכעס, ומתי זאת אמנות לשמה.