כּוּשִי כֶּלֶב קָט לצד פואמה על גבורת נשים – אנדה עמיר – 35 שנים לפטירתה

מי זוכר את השיר החביב כּוּשִׁי כֶּלֶב קָט? למילים לחצו כאן 

זהו שיר ערש על עימות קלאסי
כושי הכלב הקטן נותר לשמור על הבית והחצר. הוא מניס בנביחתו את השועל הגדול ומונע ממנו מלטרוף את התרנגול. לאות תודה פוצחים הילדים בשירים וריקודים ומכנים אותו "כלב טוב".
שיר הילדים האהוב מציג את העימות הקלאסי בין הגיבור הקטן והטוב, המגן בגופו על חלשים ממנו, לבין אויב רע וגדול, כשהעימות מוכרע לטובת הגיבור הודות לאומץ לבו ונחישותו. כושי הקט מצליח להגן על הבית שבו הילדים ועל החצר ובה התרנגול. הוא קיבל אחריות רבה ועמד במשימה. המנגינה הקצבית והקליטה שהלחין יצחק אדל מעניקה לשיר נופך חביב הרומז על הסוף הטוב.
המשוררת, המתרגמת והעורכת אנדה עמיר פינקרפלד (1902–1981 עלתה לארץ מגליציה בשנת 1920 וב-1928 פרסמה את שירה הראשון בעברית. אז גם החלה לפרסם שירי ילדים בעיתונות הילדים הארצישראלית. בשנת 1978 זכתה בפרס ישראל לספרות ילדים. פרסמה כשלושים ספרי ילדים.
הפואמה "אחת"
צד אחר ביצירתה של אנדה עמיר הוא כתיבתה הספרותית והתיעודית בעקבות מאורעות השואה ומלחמת השחרור. בין השנים 1947-1946 שהתה במחנות הפליטים בגרמניה מטעם הסוכנות היהודית ובמהלך מלחמת העצמאות הצטרפה למחלקה להנצחת החייל של משרד הביטחון וארכיון צה"ל.
הפואמה "אחת" שפורסמה בשנת תשי"ג מספרת על רחל, נערה שניצלה מן התופת הנאצית, עלתה לארץ ישראל, השתתפה במלחמת השחרור ונפלה בקרב על ירושלים. רחל הנערה ועדה אמהּ, האם השכולה שנשארה לאחר מות בתהּ, מייצגות את הביוגרפיה של העם היהודי הקם משואה לתקומה, מגולה לגאולה – על אף המחיר האישי הכבד שהארץ גובה ממנו. עמיר בחרה לעצב בפואמה דמויות של שתי נשים גיבורות, ולפי ההקדשה: "מוקדש לזכר עדה ורחל זלצר-רייס ולכל המעלים את זכרם של לוחמי שחרור ישראל", נראה שהפואמה מבוססת על סיפור אמתי.
בפואמה מציגה עמיר אומץ וגבורה ואומץ: לא רק של הנערים הצעירים שנפלו על הגנת המולדת, חלקם ניצולי מלחמת העולם השנייה שעלו לארץ ישראל ונקלעו מיד למלחמה נוספת – אלא גם את עוז רוחם של ההורים השכולים שנותרים מאחור ובמיוחד של האמהות השכולות.
כפי שציין חנן חבר (1995), גם נשים משוררות בדור תש"ח לקחו חלק במהלך כינון הלאום, אף שלא יכלו להשתתף בו באופן מלא מפאת היותן מודרות בדרך כלל משדה הקרב. לכן המקום שיועד להן הוא התפקיד המקונן של האם השכולה. בפואמה "אחת" מפארת עמיר את עדה האם השכולה ונותנת לה את תפקיד שומרת הזיכרון, אשר בפעולת קריאת העיזבון של ביתה היא מקימה אותה לתחייה מחדש בתודעתה:

עַד עַכְשָיו לֹא הֵעֵזָה עָדָה לוּ לַגַעַת, אַף לוּ לְעַלְעֵל
בִּכְתָבִים, בְּחוֹבְרוֹת, בְּאִגְרות, כֹּה רָבִּים הִשְאִירָתָם רָחֵל.
אך עַתָּה, טֶרֶם קֵץ, תתייחד עִם רוּחָהּ. היא קָרְאָה וקָרְאָה וקָרְאָה,
הָמְמָה, גָּאְַתָה, שָאְַבָה סַם חַיִים.
ואִרַע הַמְּאוֹרַע:
בְּקָרְאָה, כְּמוֹ רואָה את רָחֵל בַּרוֹקְדִים.

כך מסיימת עמיר את הפואימה הארוכה בנימה חיובית, בהצדקת המאבק והקורבן. ומאחר שיום פטירתה של עמיר חל לפני פסח, נסיים בשיר הילדים "הגדי של ההגדה", בו הילדה מחליטה להסתיר את הגדי מהשיר "חד גדיא" כדי שלא ייטרף:

כּי אֶת הַגְּדִי אְַנִי אֶקַּח
אַסְתִּיר אוֹתוֹ בְּתוֹך מַחְבוֹא
וְכָל רָעָה לֹא עוֹד תָּבוֹא
הניסיון לשמור על הגדי הקט שלא ייטרף הוא משל לאירועים שליוותה אנדה עמיר בחייה.

———-

ד"ר ורד טוהר, בעלת הבלוג לוֹחֶשֶת בַּרֶשֶת, מרצה במחלקה לספרות עם ישראל שבאוניברסיטת בר-אילן בתחומי חקר הסיפור היהודי וחקר ספרות הילדים העברית, עוסקת במחקר השוואתי של ספרות הילדים העברית ובמחקר של ההיסטוריה של ההתקבלות של האגדה היהודית המסורתית, בעיבודים של סיפורי המקרא והמדרש בימי הביניים המאוחרים. לשאר הכתבות לחצו כאן