יום זאב ז`בוטינסקי חל בכ"ט בתמוז, הוא יום פטירתו – 75 שנים למותו
זאב ז'בוטינסקי [1880 -1940], יליד אודסה סופר משורר מתרגם ועיתונאי, היה בעל השכלה משפטית, אותה רכש באיטליה, שוויץ ורוסיה. בזמן לימודיו היה כתב של העיתון האודסאי 'אודסקייא נובוסטי' [Odeskay Novosti]. עם פרסום מאמריו וכתביו הראשונים הוא סומן על ידי אינטלקטואלים רוסים כאחד מהסופרים הרוסים המבטיחים והיה לאחד ממייסדי 'הנוסח הדרומי או הים תיכוני בספרות הרוסית'. ז'בוטינסקי הצטרף לתנועה הציונית בעקבות פוגרום קישנייב ומעורבותו בארגוני ההגנה העצמית של סטודנטים יהודים ברוסיה. השתתף כציר בקונגרס הציוני השישי 1904. היה מיוזמי תכנית הלסינגפורס 1906, עליה כתב ביומנו 'פסגת נעורי הציוניים היא לי, וועידת הלסינגפורס'. לז'בוטינסקי היה תפקיד חשוב בהקמת הגדודים העבריים שנלחמו במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה.
התפטרותו מההנהלה הציונית [18 ינואר 1923], בעקבות חוסר הסכמתו לאופן התנהלות הוועד הפועל הציוני ומדיניותו, הובילה אותו למעורבות בהקמת מסגרות אופוזיציונית להנהגת התנועה הציונית. מסגרות אלה, בדמות התנועה הציונית הרביזיוניסטית – צה"ר, תנועת הנוער בית"ר ומסגרות פוליטיות נוספות, העמידו את ז'בוטינסקי בראשן. בתוקף מעורבותו כמנהיג הוא ניסח את הרעיונות המרכזיים של הארגונים הרביזיוניסטים. פורמאלית בארגונים הרוויזיוניסטים ז'בוטינסקי נשא במהלך חייו בארבעה תפקידים – ראש בית"ר, נשיא המפלגה הרוויזיוניסטית, נשיא ההסתדרות החדשה, ומצביא הארגון הצבאי הלאומי. הוא לקח חלק פעיל ומוביל בעימותים הפוליטיים כנגד יריביו בהסתדרות הציונית. בקיום מסגרת ארגונית הוא לא ראה דבר שבקדושה ולכן, פרישה מההסתדרות הציונית והקמת הסתדרות מתחרה לה – הצ"ח 1935 נראתה בעיניו דרך לגיטימית לפעילות פוליטית. קריאתו הפרובוקטיבית לשבור את המונופול של הסתדרות העובדים הייתה אחד מהשיאים לעימות הגדול שלו עם תנועת הפועלים הציונית. כך הוא כתב בעברית ואידיש 'קיים רצון לשבור את אחת מההסתדרויות של הפועלים, יותר נכון – רוצים לשבור [וגם ישברו] את התביעה שלה למונופולין ולשלטון. זה נכון. כן, לשבור. הפרישה מהתנועה הציונית וקריאה פרובוקטיבית זו היו חלק מהסיבות המרכזיות להיות הזרם הציוני סוציאליסטי לאויב מר וחסר פשרות של ז'בוטינסקי והזרם הרביזיוניסטי. מציאות שבאה לידי ביטוי בעימותים אלימים ובהתבטאויות מילוליות קשות מצד כל היריבים הפוליטיים. היותו בן פלוגתא של הזרם הסוציאליסטי ציוני, שהנהיג את התנועה הציונית ומדינת ישראל, הדיר אותו ואת הזרם הפוליטי עליו נמנה מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי שנים רבות. יש לראות בקבורתו המחודשת בהר הרצל ירושלים בשנת 1964 את ראשית חדירתו למיתולוגיה הישראלית -הצעד הראשון בתהליך ההכרה בו כאחד מהאבות המייסדים של התנועה הציונית ומדינת ישראל.
למרות המיתוסים הפרובלמטיים הטמונים בדמות ז'בוטינסקי רעיונותיו וכתביו, נראה שדמותו נהנתה מרלוונטיות לאורך השנים בקרב קבוצות שונות בחברה הישראלית, על דרך השלילה כמו החיוב. מנהיגי הממשיכים הפוליטיים של הזרם הרביזיוניסטי טורחים עד היום להופיע בציבור כאשר תמונתו של ז'בוטינסקי תלויה ברקע. בשנת 2012 עלתה הצגה בהפקה משותפת של התיאטרון הקאמרי ואנסבל הרצליה בבימויו של עודד קוטלר. הצגה העוסקת בהסכם ז'בוטינסקי ובן גוריון 1934. המכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם קטעים מכתבי ז'בוטינסקי עקב ויכוח פוליטי שהתלקח בציבור. ציורי דמותו הופיעו כציורי גרפיטי של אמנים חתרניים על קירות בתים ברחובות תל אביב בעת האחרונה.
—————
ד"ר גראוויס קובלסקי אופירה מרצה בסגל האקדמי הבכיר של המכללה האקדמית צפת, עמיתת מחקר במוסד הרצל אוניברסיטת חיפה. חוקרת אורחת באוניברסיטת ברנדייס בוסטון ארה"ב.
בימים אלה יצא לאור ספרה: הצודקים והנרדפים – מיתולוגיה וסמלים של בתנועת החרות 1948 -1965, בהוצאת מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, שדה בוקר אוניברסיטת באר שבע
הספר עוסק במיתולוגיות ובסמלים של הימין הרביזיוניסטי. כן פרסמה מאמרים על נושאים הקשורים לזרם הרביזיוניסטי, כמו פרשת אלטלנה ועיצובה של ירושלים כבירת ישראל.
