"וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא" – גלגוליה של ושתי – יחסם של המקרא, מדרש חז"ל, הפרשנות הפמיניסטית והמדרש הפמיניסטי המודרני

יעל שמש · 3 במרץ 2015

"וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא" – ושתי היא האישה היחידה במקרא שמיאנה למלא הוראה של גבר שניתנה לה. סירובה משמעותי במיוחד לאור העובדה שהיא חבה חובת ציות כפולה לַגבר שמיאנה לעשות כדבריו, בהיותו גם בעלה וגם מלכהּ. אף שהעזה פנים כלפי המלך אחשורוש, המקרא מצייר את ושתי באור חיובי, כאישה ששמרה על כבודה כאשר סירבה למלא אחר דרישת המלך, שהיה הדוניסט, רברבן, שיכור רודף כבוד, שהתייחס לנשותיו כאל חפץ. הגישה החיובית מתחזקת לאור האנלוגיה הנבנית בסיפור בין ושתי ובין מרדכי, שהוא, כמובן, דמות חיובית. אלה שתי הדמויות היחידות במגילה שהעזו להפר את דבר המלך: ושתי בסירובה לבוא ולהציג עצמה בפני הגברים החוגגים ומרדכי בסירובו לכרוע ולהשתחוות להמן.

בספרות המדרש החכמים לא גינו את ושתי, אבל הם רחוקים מלשבח אותה על התנהגותה גם מול דרישות הצניעות הנשית. על פי רוב מטילים בה דופי ומכנים אותה "ושתי הרשעה", עד כדי השערה שושתי פרוצה הייתה כאחשוורוש אישהּ, וכי "שניהן לדבר עבירה נתכוונו" (בבלי, מגילה יב ע"א). לקביעה זו מסמיך רבא פתגם עממי, שהיה בוודאי מוכר בימיו: "אִיהוּ בְּקָרֵי וְאִתְּתֵיהּ בְּבוּצִינֵי (=הוא בדלעת ואשתו בקישואים)" (שם, ע"א – ע"ב).

החקר הפמיניסטי מוצא בושתי מודל להזדהות עבור נשים ומשבח אותה על אומץ הלב שגילתה לנוכח המסגרת הפטריארכלית המדכאה נשים. שהרי נענשה כמייצגת מאבק כוח בין המינים, למען יראו נשות פרס ויירָאו, כדי ש"כל הנשים יתנו יקר לבעליהן, למִגָדול ועד קָטָן" (א 20).