דוד פרלוב – רישומים, תצלומים, סרטים
במשכן לאמנות עין חרוד הוצגה לאחרונה [עד 17.8] תערוכתו המקיפה הראשונה של דוד פרלוב, שמתוך מכלול התחומים שהעסיקו אותו מוכר עד עתה בעיקר הקולנוע. פרלוב זכה בפרס ישראל לקולנוע, ורטרוספקטיבות של סרטיו הוצגו במרכזים בינלאומיים כגון, במרכז פומפידו בפריז ובסאו-פאולו. אלא שהציור של פרלוב וגם חלק ניכר מהצילום שלו לא הוצג ולא נחשף, וזאת אף שפרלוב ייעד את עצמו, עוד כשהיה נער בברזיל, להיות צייר. לפריז יצא במטרה ללמוד שם ציור, אך בסופו של דבר התמקד בקולנוע.
רישום זה מ-1964 מהדהד את ההתלבטות של פרלוב בנושא הציור, ורשום עליו: "וגם! לא! אצייר" – אצייר או לא אצייר? בריאיון עמו הדגיש פרלוב את תחושת השבר בעת שהתחבט בנושא הציור בפריז: "זה היה נורא, כי עד אז ציירתי הרבה". אך גם כשפנה שם פרלוב לקולנוע נותר הציור תחום ביטוי העונה על צורך חיוני, מובלעת שפותחת צוהר לממדים שלא נענו בצילום ובקולנוע. פרלוב אהב ציור, הכיר ציור, הושפע מציור, ולא פעם התוודה על תחושת הפיתוי לעזוב הכול ולחזור לצייר, להתמסר אך ורק לציור. התערוכה, והספר המקיף שיצא עתה לאור, מקבצים מעבודותיו של פרלוב בתחומי יצירה שונים, שבכל אחד מהם פיתח אסתטיקה מובחנת. בחרנו להציג יחד עבודות מהקשרים שונים ובמדיומים שונים: רישום, צילום וגם סרטים. חוויית ההתבוננות הבו-זמנית חושפת את היחסים בין התחומים, מאירה את מקומו של כל אחד מהם בעולמו, ומחדדת את החשיבה על עצם הפעולה של עשיית אמנות – ביצירה מושגית וגם אינטואיטיבית, חידתית, לא פתורה, פתוחת קצוות – וחוויה מעין זו, לא דידקטית, ניסינו לבנות בתערוכה ובספר. 
הזיכרון הראשון שנטבע בפרלוב כחוויית מפתח – תינוק מתבונן מעלה אל אביו הקוסם המשתקף במראה. האב מלהטט בכדורים מסתחררים המשתקפים במראה בכפולות כמחזה פלאים. וכך כתב לימים פרלוב:
"אני בן שנה או אולי בן שנתיים, ומבעד לסורגי העריסה ראיתי שני זוגות ידיים שבין אצבעותיהן כדורים אדומים שהפכו לארבעה, לשמונה והשתקפו ל-16 ואז חזרו להיות כדור אחד. זו הייתה מאגיה, מעשה ידי אצבעותיו של אבי, שהתאמן מול הראי לקראת המופע שלו באותו לילה."זיכרון תמונה זו נחרט בו אולי משום שזמן קצר לאחר מכן עזב האב ודמותו התפוגגה מן הזיכרון. הוא פגש בו שוב כשהיה בן עשר ובכל חייו פגש בו אך פעמים ספורות. הקסם הזה של החלל הנפתח במראה, הכפלות ההשתקפות, והתנועה הסִפִּית בין העולמות – המוחשי, המדומה, הנוכח והנעלם שהיה כלא היה – לעולם לא חדלו להקסים אותו, לטרוד את מנוחתו ולעורר את כוחו היוצר כמקור השראה. 
הזיכרון הראשון מאמו, שאִתה גדל עד גיל עשר, לא נוּסח בתמונה ציורית כדמות אביו. ההיזכרות באמו התקבעה בסימן. עד יום מותה לא ידעה אמו קרוא-וכתוב וכשנדרשה לאשר מסמכים חתמה XX. רישום אחד של פרלוב נושא חתימה זו של האֵם. הנושא הוא הזמנה לקרקס, השנה 1940, ומתחת לשמו של פרלוב מופיעה חתימת אמו: XX. לפי סגנונו, הרישום לא נרשם ב-1940 אלא כעבור יותר מעשרים שנה, אלא ש-1940 הייתה שנה מכרעת בחייו של פרלוב. בשנה זו "הציל" הסב את דוד ואת אחיו אהרון מה"אינפרנו", הגיהינום, מבית אמם בעיר המרוחקת בלו-הוריזונטה, ולקחם אליו לביתו בסאו-פאולו. דוד היה אז בן עשר. ברישום הנזכר מצוירת הזמנה למופע בווילה מריאנה – עיר-בת לסאו-פאולו שבה שכן בית הסב – עם איור של "קיר המוות": מופע אופנוענים המסתחררים ברכיבה מטורפת בבטן כדור ענק. הרישום התמים מהדהד זיכרון של מופע שהיה או לא היה, כך או כך הוא מרמז לריגוש נפלא וגם לפחד מוות. 
בפריז, למעלה מעשר שנים לאחר הגעתו לסאו-פאולו, קנה פרלוב מצלמה וצילם בה רק שני סלילי פילם. פרלוב מכוון את עדשת המצלמה אל תמוכות בצורת X של גשר הברזל בכניסה לתחנת הרכבת שממול. בפרק החמישי של סרטו י ו מ ן בביקור בפריז, נשמע קולו של פרלוב ברקע תמונת גשר הברזל הזה: "מדוע סמלים אלה מכשפים את רוחי? המבנה הפונקציונלי הזה שתומך בגשר תמיד מזכיר לי חתימה". שש שעות נמשך הסרט יומן, החובק את חייו של פרלוב כפי שהם משתקפים בתנועת ההווה – והמוקד המכונן שבו בחר לפתוח את הסרט הוא אותו סימן הצרוב בו, המהווה חלק בלתי נפרד ממה שעיצב את משמעות חייו: "בארצות העוני והבּוּרוּת, אנשים שלא ידעו לכתוב את שמם התבקשו לצייר על תמונותיהם שני צלבים, שם ושם משפחה".
הַחל בשנות ה-60 היה ציורו לאפיק יצירה עצמאי, קשוב לעולמו הפנימי, רב-פנים, עשיר, אישי ובדרכו גם ביוגרפי, מרחב אינטימי שמאפשר כל מה שלא ניתן בסרט. הרישום ישיר, פשוט ובלתי אמצעי. שפתו אינה שפת מלים, ואת מה שעולה ומציף מלמטה אין צורך לנסח או להכניס לסדר השפה.
—————————-
ד"ר גליה בראור מנהלת את המשכן לאמנות עין חרוד, אוצרת תערוכות רבות בארץ ובעולם, מרצה ומחברת ספרי אמנות. ספרה חיינו מחייבים אמנות, 2010, בהוצאת מכון בן גוריון, עוסק במקומה של האמנות בתפיסת העולם של הקיבוץ ובמוזיאונים לאמנות בקיבוץ, וזוכה פרס יצחק בן-צבי לתולדות ארץ ישראל לשנת 2011. לחצו כאן לכניסה לאתר משכן לאמנות עין חרוד
