חנה דיין פָּ נִ י ם – דיוקנאות ברשת ברזל – סיפור הדור והתקופה
חנה דיין יוצרת בחומר שלא רבים עסקו בו באמנות – היא מפסלת ברשת ברזל, ברשת בניין. מאז ראשית שנות התשעים היא יוצרת בחומר זה דיוקנאות של נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, שברובם אלה חברים שהשתייכו לגרעין ההונגרי של בעלה, ניצולי שואה שייסדו את קיבוץ גבעת עוז [התערוכה הוצגה במשכן עד סוף דצמבר 2014].
בפינת הסטודיו שלה בקיבוץ גבעת עוז ניצבת ארונית עץ מאוכלסת בבובות לצד שולחן תה שעליו מונחות כמה מזכרות. רבים מהפריטים נוצרו כתפאורה, מסכות ואביזרי מופע למופעי החג בקיבוץ.
קבוצת הבובות בארונית העץ היא המוקדמת בעבודותיה: "למה התחלתי לעשות בובות?" היא מפנה לעצמה שאלה רטורית, "כי לא היו בובות", היא משיבה בפשטות ומוסיפה שבילדות תמיד נכספה לבובה שמעולם לא הייתה לה. תמונת זיכרון מעורפלת מהבהבת בה מברית המועצות: חנה הילדה שרועה בבית חולים אי-שם ואישה מושיטה לה בובה יפה שקשה לתאר, בובה מושלמת. מי האישה? לא ברור. אבל הבובה – אותה לא שכחה: "עד עכשיו יש לי צמרמורת כשאני חושבת על הבובה". חנה דיין עצמה מתקרבת לשנת השמונים לחייה ואיננה זוכרת דבר מתקופת המלחמה. הזיכרונות הראשונים שלה מתחילים מגיל שש, עם הגיעה לקיבוץ חולדה ב-1943 עם קבוצה מילדי טהרן. גם בארץ היה לבובות מקום חשוב בחייה. זכור לה, שאחת הילדות בחולדה שיחקה בבובה ושיתפה את חברותיה, חנה לא חברה אליהן ויצרה לעצמה בובה עשויה מנייר אלומיניום. במהלך שנות הנעורים פיתחה את מלאכת יצירת הבובות, בובות עשויות חומר רך המלופף על נייר אלומיניום ועטוף בגרב ניילון, המקנה לעור הבובה רכות וחושניות. הבובות שיצרה היו קשורות רובן ככולן לעולם הבמה ובעיקר לעולם התאטרון, עולמו של אביה. מבובות משחק לילדים עברה ליצירת בובות־רקדניות ובובות המתחקות אחר דמויות מעולם התאטרון. בתחילה יצרה בובות יחידות, כל בובה לעצמה, אך במהלך הזמן פנתה לבניית סצנות המורכבות ממספר דמויות במחול או במשחק תוך יצירת דיאלוג של התרחשות בימתית ותנועה, "בעיני רוחי ראיתי את הבובות רוקדות", סיפרה. 
הצגות תאטרון היו נגישות עבורה, היא חברה לאביה השחקן שהגיע לארץ אחרי המלחמה בשלהי שנות ה-40, והרבתה לבקר בתאטרון. "הייתי מאוד סקרנית לדעת איך הדברים קורים, איך התפאורה עובדת, מה קורה מאחורי המסך, והייתי תמיד נכנסת עם אבא אל מאחורי הקלעים, העולם המופלא של התאטרון היה לי למקור השראה בלתי נדלה". 
אחד הבולטים בדיוקנאות של חנה הוא דיוקן אביה, שלא זכה לראות את עבודתה ברשת. זהו הדיוקן הראשון (1995) לדיוקנאות שיצרה ברשת חשופה ללא בטנת לבד. חנה מספרת שביקש לפני שנים שתפסל את דמותו, " 'מי יודע, שתהיה לך מזכרת', אמר, וזה מה שאני עשיתי. כל כך שמחתי לראות את הדיוקן המוגמר [...] אבי, שנפטר בגיל 61, היה האדם הכי אהוב עלי, האדם שאהב אותי יותר מכל אדם אחר. אבא היה יידישיסט, האמנות שלו בתאטרון היידיש הייתה עמוקה ומפותחת". 
חנה דיין פיתחה ביצירת הבובות קו ואופי משלה, ובשלהי שנות ה־50 כבר הוצגה יצירתה בגלריה "עקד", תל אביב. תערוכת יצירות ראשונה שלה במרכז הארץ היוותה סוג של הכרה, משוב חיובי מעולם האמנות, חיזוק ותמיכה שיש עתיד לעבודתה. ואכן בעקבות התערוכה בגלריה "עקד" התפרסמו מספר ביקורות אמנות משבחות שראו בבובות אלה יצירת אמנות לכל דבר. במהלך חייה חנה דיין למדה והשתלמה ברישום אצל מורים אחדים. הקו שלה הוגדר "קו רישום שבונה נפחים" ולימים, בדומה לקו האלכסוני ברישום הנותן נפח ועומק, הושתתה עבודת הרשת שלה על מתיחה אלכסונית המהווה את מרכז הכובד של הבנייה הנפחית. זו נקודת המוצא לעבודת הדיוקן המאוחרת שלה ברשת הברזל. 
ברשת הברזל החלה לעבוד כאשר ביקשה ליצור בובות בממדים גדולים וחיפשה חומר חזק יותר לקונסטרוקציה, עד אז עשתה שימוש בנייר אלומיניום לייצוב הבובות קטנות הממדים. היא בחרה ברשת הברזל – אריג גס, נעדר רוך וחום משלו – לעור הפנים העדין של דיוקנאותיה: הברזל אדיש למגע, קוציו חדים, פוגעניים. הפיסול של חנה דיין מושתת על גזרות של יריעות תפורות זו לזו בחוט מתכת, בדומה לעבודת טקסטיל. מבחינה זאת זהו "פיסול רך", שמחזיר מבט לבובה שלא נשכחה. בעוד קסמן של הבובות הוא במחוות קסם התנועה וחושניות הגוף במופע הבמה – דיוקנאות רשת הברזל מתחקות אחר המבט פנימה. 
מראשית שנות ה־70 עבדה חנה דיין במדיום הפיסול ברשת ברזל ונסחפה לעבודה במדיום זה, חומר העומד לעצמו, קל, מאפשר יצירת מבנים גדולי ממדים, חומר מרתק לעבודת הפיסול. במהלך שנים ספורות פיתחה תורה בנויה של יצירה בטכניקה זו. בסיס העבודה מושתת על חיתוך הרשת בשני כיוונים, אנכי ואלכסוני, וחקירת אין סוף האפשרויות הגנוזות בצורות השונות של כיווץ ומתיחה בכיווני האלכסון. היא התנסתה במגמות שונות של עבודה בטכניקה זו תוך מיצוי התנועה הגמישה, העצמאית של הרשת המתעקלת תוך מתיחה, השתקפות רשת ברשת ושילוב רשתות מסוגים שונים. הפיסול שלה הפך למופשט וכן פנתה ליצירה בהשראת הטבע, חיות וציפורים, תחום שגם כיום משמש לה מקור השראה. 
דיוקן לא היה נושא מועדף באמנות הישראלית אחרי קום המדינה, אולי משום שאמני ארץ ישראל התמסרו לתבנית נוף המולדת כיסוד להזדהות. גם הבחירה של חנה דיין ברשת הברזל, חומר לא שגרתי לעבודת דיוקן, ראש עד הכתפיים (פרוטומה), דיוקן המתמקד בפניו של אדם, היא מיוחדת לה. בשלושה מובנים פנתה חנה לדרכים בלתי שגורות באמנות: היא עסקה בבובות וזכתה להכרה ביצירתה כיצירת אמנות – שהרי בארץ לא התבסס סטטוס של אמנות ליצירת בובות. בשנות נערותה של חנה רווחו בארץ בעיקר בובות פולקלור של חרדים עם ספר תורה, בדואים, תימנים או קיבוצניקים בכובע טמבל, בובות לאומיות לצורכי תיירות ולא בובות ששוקע בהן ביטוי אישי ייחודי של אמנות; העיסוק שלה בדיוקנאות גם הוא ייחודי משום שהדיוקן לא היה נושא מועדף באמנות הישראלית שאחרי קום המדינה. החידוש השלישי, חנה דיין בחרה ברשת הברזל – אריג גס, נעדר רוך וחום משלו לעור הפנים העדין של דיוקנאותיה, חומר שלא רבים עסקו בו באמנות. החומר הקשה הזה, רשת ברזל, חוסם וגמיש, מזוהה עם הכולא והלוכד, וגם עם המבט לעולמות אחרים. רשת הברזל היא רשת בניין, חומר מהחיים המשמש לקונסטרוקציה, יסוד למבנה הנישא על כרעיה ולעתים על קרעיה. הרשת אוצרת־נוצרת חלל פנימי, ואקום, ריק, מובלעת, שיש בו מקום לפנטזיה. רשת הברזל נענית לקימור ולמתיחה, ובעיקר – שום אמנית או אמן אחר לא הפכוה לשפת אמנות מפורשת. הרשת לא התמסרה למגמות בתחום האמנות הגבוהה שיש להן הקשר אמנותי מובהק. במעבר לעולם האמנות, רשת הברזל היא חומר פתוח המאפשר לטוות רשתות משמעות חדשות. תערוכתה של חנה דיין מוצגת במשכן לאמנות עין חרוד מ-27 בספטמבר ועד סוף דצמבר
—————————————-
ד"ר גליה בראור מנהלת את המשכן לאמנות עין חרוד, אוצרת תערוכות רבות בארץ ובעולם, מרצה ומחברת ספרי אמנות. ספרה חיינו מחייבים אמנות, 2010, בהוצאת מכון בן גוריון, עוסק במקומה של האמנות בתפיסת העולם של הקיבוץ ובמוזיאונים לאמנות בקיבוץ, וזוכה פרס יצחק בן-צבי לתולדות ארץ ישראל לשנת 2011. לחצו כאן לכניסה לאתר משכן לאמנות עין חרוד
