בן אדם – רגע אחרי חתונת הבן – סיפור
השכנים כבר ישנו ואיש לא עקב אחר מיקה ושלומיק שחזרו מאוחר בלילה מחתונת בנם.
הוא פתח את הדלת והיא חלפה על פניו, בועטת את נעלי העקב וצונחת על המיטה. שק פרחוני מלא ייאוש.
”היא תהיה מאה אחוז בשבילו," ניסה לעודד אות רוחה, "ואת תוכלי להתחיל לעשות חיים. עכשיו התור שלה. בסוף היא תעשה ממנו בן אדם!"
מפיך לאוזני אלוהים…" השתרעה באנקה, מסרבת ליהנות מן הסיכוי.
"לא חבל על השמלה?" גהר מעליה, גולמני וכבד. אלכוהול נדף מפיו. החליק את סגר הרוכסן שלה וחשף את גבה. "לעזור לך?" לא חיכה לתשובה והחל למשוך את שמלת השיפון הדקה מעל לראשה.
"איי!" הרוכסן נתפס בשערה
"אל תזוזי, אני כבר מסדר לך!" קלקל עוד יותר. הסגר נתלש ונותר בידו. "אני מצטער…" נשק לכתפה החשופה תוהה איך יוכל לרצותה.
"לא חשוב," התירה את שערה ברוגזה והברישה אותו בתנועות ארוכות. "הוא יישבר אצלה!" נסחפה אחר הזיותיה. "הרי הוא כזה רגיש… נשמה של אמן יש לו…"
"היא מכירה את הרגישויות שלו," סנט בה. "אחרי שנתיים ביחד שום דבר בו לא חדש לה. ולמרות שיגעונותיו היא זאת שדחפה להתחתן –"
"זה בדיוק העניין. שהיא רצתה והוא לא. הבן שלך רצה להיות חופשי!" קוננה. "הוא עדיין לא בשל להיכנס לנישואים."
ואת היית מתה כבר לראות אותו נשוי!"
"ממש לא… לא ככה!"
"מה ככה? יש לה ראש על הכתפיים! מה רצית? שהבן שלך יתרוצץ כמו עכבר מחור לחור? שיישאר רווק זקן? עכשיו שהוא הסתדר סוף סוף ויש לו אישה שאוהבת אותו כמו שהוא, עכשיו את מחפשת לך על מה לבכות?"
."הוא היה צריך אחת שמתאימה לו. לא בלחץ – "
"הוא צריך קצת לחץ, מיקה. מי כמוך יודע את זה. את שוכחת מה שעברנו איתו כל השנים. עכשיו היא לקחה פיקוד. ותראי שאצלה הוא גם ישיג תואר אקדמי – "
לעזאזל תואר!" הניחה בטפיחה את המברשת. "כל מה שאני רוצה זה שהילד יהיה מאושר."
הפסיקו לקרוא לו הילד. קטע אותה בכעס. "הבן שלך בן שלושים וארבע. אדם מבוגר ועצמאי. הגיע הזמן שתתחילי להכניס לך את זה לראש!"
מה אתה צועק עלי, שלומיק! מה אתה רוצה מחיי! הוא לא שומע עכשיו, לא? אני לא קוראת לו 'הילד' בנוכחותו! פרצה בזעם. "רק לך אמרתי את זה. אתה אבא שלו. בעלי! למי אני אגיד מה שכואב לי?
תקשיב טוב: עופר לעולם יישאר הילד שלי. גם כשיהיה בן ששים וארבע, אם רק אזכה לחיות עד אז…"
"די. די, מיקה. הרגעי. שנינו נזכה. גם לראות נכדים ונינים," חינן קולו. "רק רציתי להגיד לך שאת יכולה להוריד מעצמך את האחריות. כשהוא מצא סוף סוף אישה שמתאימה – "
"למישהו אחר היא אולי מתאימה!" קטעה אותו ברוגזה. "לא לעופר. תאמין לי!" מחטה את אפה רגע לפני פרוץ הדמעות.
"אם הוא החליט להתחתן זה מה שהוא רצה! ומה רצית את? אמנית מהבוהמה עם נזם באף וציפורים בראש? לא יכולת לקוות לכלה יותר מוצלחת. גם חכמה גם מרוויחה, גם חתיכה – " ורק אז שם לב שהיא יצאה מן החדר ונכנסה לשירותים.
"מיקה, שמעות מה שאמרתי?" קרא אל הדלת הנעולה.
"שמעתי. אז מה?"
אז תנסי לקבל אותה. מה עוד צריך הבן אדם?"
"תלוי מי הבן אדם," זרקה לו מעבר לדלת. "אני לא אוהבת אותה."
"הו-פה! איזה מזל שלא את התחתנת איתה!" ירה את תגובתו הצפויה.
בשובה הוא היה כבר מוטל פרקדן בעיניים עצומות ופה פעור. כמי שחטף סנוקרת. השחילה עצמה בזהירות אל בין השמיכות, משתדלת לצמצם את נוכחותה.
יד מיוזעת ניסתה לקרב את גופה אל חזהו השעיר, והיא נרתעה. "לא היום שלומיק. בחייך…"
"לא רוצה לא צריך," קולו היה ניחר. "חשבתי שאת צריכה אותי דווקא ביום כזה. ראיתי את עיניך מתחת לחופה."
"מה, ראו עלי?" נבהלה. "מה היה לא בסדר עם העיניים שלי?"
"הן מקסימות, כמו תמיד. והחתונה הייתה עשר!" אמר כאילו המחמאה עשוייה להקל. "ואת עוד תראי שהכול יסתדר לטובה… אישה מסוגלת לעשות לגבר שלה מה שהורים לא יצליחו לעשות בכל החיים שלהם," הפטיר לפני שכיסה את ראשו בשמיכה והפך את פניו אל הקיר.
לעזאזל, למה אני כלבתא כזאת, ודווקא הערב? אמרה לעצמה. שלומיק לעולם לא יבין אבל הוא הרי התכוון לטובה. עכשיו רצתה מיקה להישאר לבדה. להתמסר לחיטוט בכאב. כמו בשן מטרידה.
גם הם במיטה עכשיו, התפרע דמיונה. מתחת לשמיכה. להם אין כל חדש בליל החתונה. מונים את הצ'קים. מי יודע איזו חמדנות הבחורה הזאת מסתירה מאחורי החזות היעילה והמאופרת תמיד.
האם באמת ראו עלי שלבי נשבר יחד עם הכוס המתנפצת בתרועות המזל טוב?
רסיסי זיכרון התנחשלו מול עיניה כבחלום.
עופר התינוק שלה מתייפח מול המדף בסופרמרקט, רוקע ברגליו ומצביע על השוקולדים: את זה את זה! והיא מנסה לשכנע, נאלצת לגרור אותו כעגל מובל לשחיטה. מושיבה אותו בכוח על העגלה. ומכל עבר עיניים טורפות, מאשימות. ילד מסכן לאמא קמצנית ומרשעת… אבל הרי צריך לחנך ילד שילמד שיש גבולות. שאנחנו קונים לו כל מה שנחוץ. גם שוקולד, אבל במידה. לא כשהוא דורש. לא להיות נתון לסחיטה שלו.
ושיגעון התופים שלו.
"אתה רוצה תופים, עופר? בבקשה! בכסף שלך, ואנחנו נשלים כמה שצריך," אמרתי לו. "מותר לך לעבוד קצת בחופש. הבן של יצחקי עובד עוד מאז כיתה ו' במשלוחים אצל הירקן." אבל עופר תמיד ידע להמס את לב אביו. אפילו את האופנוע קנה לו. גם לאחר שסיכמנו שלא נכנע להפצרותיו בשום אופן. ובגלל התאונה הוא החמיץ גם את בחינות הבגרות. שלומיק כמובן אכל לעצמו את הלב, אבל אני לא הזכרתי לו את אשמתו. אמא צריכה לדעת מתי לשתוק.
והילד הזה שלי כבר גבר הוא… גבר של אישה אחרת. והיא שתעשה ממנו בן אדם. גם אבא שלו היה ילד של אמא. גם היא הזילה דמעה כשעמד אתי מתחת לחופה… ואולי גם הפעם שלומיק צודק. יחיו הילדים את חייהם ואנחנו נממש את החופש שזכינו בו סוף סוף…
לפתע הזדקפה על מרפקה. מה השקט הזה?! מטה אוזן חרדה. נחרתו הרכה שליוותה את לילותיה נעלמה מן הרקע… הגוף שלצידה מונח דומם כגוש אפל. מה קורה לו? הרופא הזהיר לא להגזים באלכוהול והערב שתה בחמדה כזאת אולי אחת יותר מדי. זה כבר קרה לאחרים, בלי כל אזהרה. דום לב, ואין… אלוהים! למה דווקא בלילה הזה!? דווקא עכשיו כשנשארנו שנינו לבד… למה הייתי צריכה להציק לו בוויכוח הטיפשי הזה… אנא אדוניי, שמור לי עליו!
בידיים רועדות ניסתה להסיר את השמיכה מעל חזהו להטות אוזן להלמות לבו, ואז בבת אחת גרף אותה אל חזהו בלפיתה פראית, ופרץ בצחוק רועם. פרא אדם! ארטיסט שלא יתבגר לעולם… לבה החסיר פעימה כאשר התכנסה בזרועותיו בהכרת תודה, אפופה בגל חמים של אושר צרוף.
————————–
© כל הזכויות שמורות לנגה מרון emarron@013.net