מָה עוֹשֹוֹת הָאַיָּלוֹת – על מה לא כתבה לאה גולדברג ביומניה האישיים?

בין מקומה הנרחב של ספרות הילדים בחייה המקצועיים של לאה גולדברג, לבין מקומה בעולמה הפרטי ובחייה האינטימיים כפי שהם באים לידי ביטוי ביומניה – מסתמן נתק. דומה שהיא הקפידה להצניע את עולם הכתיבה לילדים, אולי אפילו להתעלם ממנו לחלוטין. שתיקתה באשר לעולם ספרות הילדים תמוהה וחידתית, אלא אם יומניה הם ראי להתכחשותה לכתיבה לילדים כפרויקט דומיננטי בחייה. זיהויה כמשוררת מובהקת לילדים עשוי היה לערער את מעמדה באקדמיה, בחבורת המשוררים הגברית "יחדיו" ובשדות האקסקלוסיביים שאליהם שאפה להתקבל. העמדת הכתיבה לילדים במרכז עולמה עלול היה לקבע אותה בתחום הנשי, החלש ובשולי המערכת הספרותית. כדי להיות שוות ערך בעולם הגברי ששלט במערכות התרבותיות היה עליה לטשטש, אף בעיני עצמה, את המקום והחשיבות שיש לכתיבה לילדים בעולמה.

 ———————————————-

מלאו 45 לפטירתה של המשוררת, העורכת, המתרגמת והחוקרת האהובה לאה גולדברג (1911– 1970). די להציץ במהדורות ספריה החדשות והמתחדשות ובשיריה המולחנים ומושמעים כדי להיווכח כי יצירתה נוכחת בחיינו גם כיום:

מָה עוֹשׂוֹת הָאַיָּלוֹת בלילוֹת? / הֵן עוֹצמוֹת את עיניהן הגדוֹלוֹת / הֵן שוֹלבוֹת את רגליהן הקלוֹת / ישֵנוֹת האיָלות בלילוֹת (מה עושות האיָלות)

בקריירה הספרותית של לאה גולדברג התקיימו במקביל שני נתיבי כתיבה: למבוגרים ולילדים. משנת עלייתה לארץ ישראל, 1935, ועד פטירתה, היא פרסמה במקביל ובאופן רציף הן למבוגרים הן לילדים. למשל, קובץ שירי הילדים הקלסי מה עושות האיילות יצא לאור בשנת 1949, שנה לאחר פרסום הקובץ על הפריחה; קובץ השירים לילדים צריף קטן פורסם בשנת 1959, במקביל לצאתה לאור של האסופה מוקדם ומאוחר; והסיפור מעשה בצייר התפרסם בשנת 1965, שנה לאחר עם הלילה הזה.

לאה גולדברג לא הייתה יוצאת דופן בכך שכתבה גם לילדים, במיוחד לא בדורה ולא בדור שקדם לה. נזכיר את זלמן שניאור בקובץ לילדי ישראל: שירי ילדים (1930), יעקב פיכמן בספרו יוסי נוסע לארץ ישראל (1931), ביאליק בקובץ שירים ופזמונות לילדים (1935), שלונסקי בספרו עלילות מיקי מהו (1947) ואלתרמן בספר התיבה המזמרת (1958). ההבדל בין המשוררים שהוזכרו לעיל לבין לאה גולדברג נעוץ בעובדה שבניגוד אליה הם לא הפכו להיות מזוהים כל כך בתודעה הציבורית עם כתיבה לילדים, לא בזמנם ולא היום, ולעומתם מעמדה של גולדברג בשדה ספרות הילדים העברית נותר יציב, והשפעתה רבה עד היום.

יצירתה של לאה גולדברג לילדים זכתה כבר בחייה להתקבלות מידית גם מצד הקהל: ילדים, הורים ומחנכים, וגם מצד הביקורת. ברשימה בעיתון מעריב (21 בנובמבר 1958) "המזון הספרותי לילדינו – בספרות הילדים שלנו מרובה הקלוקל מן המשובח", מציין משה בן-שאול את מה עושות האיילות כספר שירים מצוין העומד במסגרת רשימה מצומצמת של ספרים לילדים שהוא מגדיר כ"ספרים טובים" (יחד עם מרים ילן שטקליס ואליעזר שמאלי), בניגוד לספרי ילדים רבים אחרים: "אסון אחר אצלנו הוא אסון 'הגננות סופרות'. כמעט כל גננת המספרת איזה סיפור קטן בגן על מיצי או על דובי או על פילפילון סבורה שעליה לכנס את סיפוריה בספר…".

בגיליון דבר (18 באפריל 1969) כותבת רות בונדי על רבי המכר בישראל, כי בספריית פועלים נמכרים במיוחד ספרי לאה גולדברג איה פלוטו, מה עושות האיילות וידידיי מרחוב ארנון (4–5 מהדורות כל אחד). אף קבצי השירה שלה למבוגרים, עם הלילה הזה ומוקדם ומאוחר הופצו בחמש מהדורות כל אחד, כלומר חמישה עשר אלף עותקים, והם נחשבים לרבי מכר.

בעיתון דבר (20 בפברואר 1959) מפרסמת אנדה עמיר מאמר בשם "יופיו של יום-יום", בו היא מתייחסת לסדרה של ארבעה ספרי ילדים, ביניהם אלה קרי הילדה מלפלנד ונוריקו סאן הילדה מיפן, שאותם תרגמה ועיבדה לאה גולדברג לצד צילומיה של אנה ריבקין-בריק. עמיר משבחת את הספרים: "במשך זמן קצר לא היה עוד ילד בישראל שלא התאהב באלה קרי… שפתה הפשוטה של לאה ההולמת מאוד את תוכנו של הספר הקנתה לו כוח משיכה נוסף… ערכו של ספר כזה אינו מוטל בספק אם מבחינה לימודית כשלעצמה ואם מבחינת חויה אסתטית טהורה ותמימה כאחת". דוגמאות אלה ממחישות את העובדה שספרות הילדים של לאה גולדברג זכתה מלכתחילה להערכה רבה בהדגשת איכותה הספרותית.

במקביל לפרסומיה הרבים כתבה לאה גולדברג גם יומנים אישיים, בעברית, בכתב יד, משנות העשרה שלה ועד פטירתה (הובאו לדפוס על ידי רחל ואריה אהרוני בשנת 2005 בהוצאת ספריית פועלים). לאה גולדברג הייתה כנראה מודעת לכך שיומניה יתפרסמו ברבים לאחר מותה. קריאה במהדורה המלאה של יומני לאה גולדברג מרגשת, ויש בה כמובן גם קורטוב של מציצנות. הפער בין כשרונה הגדול לבין תפישתה את עצמה ובדידותה הוא בלתי נתפש. כך, בהיותה בת שמונה-עשרה בלבד, בעיר קובנה, היא כותבת:

ימות העבודה התחילו כבר, והעבודה מרובה מאוד. ואף על פי כן איני מרגישה את עצמי כלל מאושרת, ואולי אפילו מרגישה אני את עצמי אומללה קצת, או שגם לא "קצת". יש אומרים שבדברים כאלה אסור לחטט. בוודאי שצודקים האומרים. אבל הלא אני ילדה צעירה, נערה בת 18. מדוע יש בי לעיתים קרובות ביטחון כזה שאני אומללה מאוד? הסביבה? תנאי החיים? או שמא אני? (3 באוקטובר 1929).

על נטייתה לליריקה ועל כך שתפשה עצמה בראש ובראשונה כאדם כותב שירה היא כותבת שנים לאחר מכן:

אולי אמת היא שסופר גדול יכול להיות רק אדם שנתנסה בכל האנושי. יתכן מאוד, וזה הדבר שאני חושבת עליו לעיתים קרובות, שלי, כדי לכתוב פרוזה, חסרים לא להטי סגנון ובהירות הבעה ללא משקל וחרוז, אלא שאלה חסרים לי מחמת הליקויים בניסיון החיים שלי. השירה מצומצמת בשטחים קטנים, האומרים אמת על רגעים מסוימים, שבהם גם הנצחי שברגע. על כן נקל יותר לכתוב לאדם כמוני. (6 באוגוסט 1952).

על אף זאת חיברה גולדברג שלושה רומנים: מכתבים מנסיעה מדומה (1937), והוא האור (1946), אבדות (נגנז וראה אור רק ב-2010) וכן סיפורים קצרים (אשר נערכו על ידי גדעון טיקוצקי וחמוטל בר יוסף וראו אור במרוכז בשנת 2009).

לאור הפירוט הרב וגילויי הלב המאפיינים את יומניה ביקשתי לבדוק אם וכיצד ביטאה לאה גולדברג ביומניה האישיים את פועלה בשדה ספרות הילדים. מתוך עיון ביומניה מתברר במפתיע שהם מכילים אזכורים בודדים לעיסוקה בספרות ילדים – כתיבה, מחקר והוראה, ואין ביומנים זכר לעבודתה כעורכת ומספרת בדבר לילדים. גם אין התייחסות להתקבלותה בקרב המבקרים, לאירועים ספרותיים, לפגישות עם ילדים או לביטוי רגשי של הנאה, אתגר וסיפוק. אין הערות על מקורות היצירה, מניין הרעיונות והמוטיבציה לתרגם סופרים רוסיים, או מהם יחסיה עם קהיליית סופרי הילדים בארץ. כמו כן נעדרים מן היומנים טקסטים שכתבה לילדים או שהתלבטה לגביהם.

לא זו בלבד, אלא שגם לא נמצאת כל התייחסות למכתבי ההערכה שקיבלה מילדים שבהם הם מביעים את אהבתם ליצירותיה ואת הערכתם אליה. ראו למשל דבריה במכתב לקוראי ידידי מרחוב ארנון בהקדמה לספר: "לעתים קרובות מקבלת אני מכתבים מילדים הקוראים את סיפורי, ואחת השאלות החוזרת כמעט תמיד במכתבים אלה היא: האם זה היה באמת? [...] וכל הילדים האחרים היו אז באים אלי והיינו משוחחים בעיקר על העניינים שלהם, כי, עלי להודות, שענייניהם עניינו אותי הרבה יותר מאשר ענייני שלי – אותם". על זה היא מספרת במבוא לספר אך החוויות הללו אינן מתועדות כלל ביומנים האישיים.

במילים אחרות, מסתמן נתק בין מקומה הנרחב של ספרות הילדים בחייה המקצועיים של לאה גולדברג לבין מקומה בעולמה הפרטי ובחייה האינטימיים כפי שהם באים לידי ביטוי ביומניה. דומה שהיא הקפידה להצניע את עולם הכתיבה לילדים, אולי אפילו להתעלם ממנו לחלוטין. מה יכול להסביר את הממצא המפתיע הזה? אם ז'אנר היומן מבטא קול אותנטי של הכותבת, את האני הפרטי שלה, מה היומנים של לאה גולדברג מספרים על עולמה הפנימי? מדוע לא התייחסה כמעט ביומנים לעיסוקיה הנרחבים בשדה ספרות הילדים העברית? או שמא שאפה להיזכר כמשוררת למבוגרים גם דרך יומניה?

יומן הוא כמו צוהר לעולמה הפנימי של הכותבת. זהו מסמך הנכתב בזמן הווה, מתוך מניעים רגשיים ולא אסטטיים. בעוד אוטוביוגרפיה ספרותית נוצרת כדי להגיע אל קהל הקוראים, היומן האישי הוא סוגה הנכתבת למגירה. הוא מסמן מרחב פרטי וביטוי עצמי אישי, הכתיבה בו ספונטנית, משוחררת ובעלת היבט תרפויטי דומיננטי. כתיבת יומן נחשבת לפרקטיקה מסורתית שגורה של שיח נשי יחד עם כתיבת מכתבים וסיפורת אישית. לרוב נתפשו ז'אנרים אלה כמבטאים וידוי סנטימנטלי או טקסט קלישאי. בשנות השישים של המאה העשרים התהפכה מגמה זו, מתוך הבנה שדווקא היומנים מבטאים את האמת האותנטית של הכותבת ואת האני הפרטי שלה. היומן האישי נחשב למרחב טקסטואלי פתוח ובטוח, הוא נתפש כמפתח להעצמה, במיוחד נשית, ונחשב לטקסט המבטא את קולה האותנטי של הכותבת.

ואולם, שתיקתה של לאה גולדברג באשר לעולם ספרות הילדים תמוהה וחידתית. אלא אם יומניה הם ראי להתכחשותה לכתיבה לילדים כפרויקט דומיננטי בחייה. זיהויה כמשוררת מובהקת לילדים עשוי היה לערער את מעמדה באקדמיה, בחבורת המשוררים הגברית"יחדיו" ובשדות האקסקלוסיביים שאליהם שאפה להתקבל. העמדת הכתיבה לילדים במרכז עולמה עלול היה לקבע אותה בתחום הנשי, החלש ובשולי המערכת הספרותית. כדי להיות שוות ערך בעולם הגברי ששלט במערכות התרבותיות, היה עליה לטשטש, אף בעיני עצמה, את המקום והחשיבות שיש לכתיבה לילדים בעולמה.

יומניה של לאה גולדברג – על מה שיש בהם ובעיקר על מה שאין בהם – מבטאים היטב את יחסה האמביוולנטי אל כתיבה לילדים. יתירה מזה: הם דוגמה לכך שלפעמים כדאי לשאול שאלות גם על מה שאין בטקסט ולא רק על מה שיש בו.

לנוסח מורחב של מאמר זה שפורסם בגיליון 135 של כתב העת "ספרות ילדים ונוער", אוגוסט 2013 – לחצו כאן, וראו בעמוד 15 בגיליון

——————————

ד"ר ורד טוהר, בעלת הבלוג לוֹחֶשֶת בַּרֶשֶת,  מרצה במחלקה לספרות עם ישראל שבאוניברסיטת בר-אילן בתחומי חקר הסיפור היהודי וחקר ספרות הילדים העברית, עוסקת במחקר השוואתי של ספרות הילדים העברית ובמחקר של ההיסטוריה של ההתקבלות של האגדה היהודית המסורתית, בעיבודים של סיפורי המקרא והמדרש בימי הביניים המאוחרים. לשאר הכתבות  לחצו כאן