פרק מתוך הספר "העיניים של אימא" מאת רותי יצחקי ריכטר

18.07.2019

"הבאתי לך מחברת–יומן," אמר אבא כשביקרנו את אימא בבית החולים. הוא הגיש לי מחברת גדולה, בעלת כריכה עבה, מנעול ומפתח קטן.
"אני לא רוצה לכתוב יומן! רק בנות כותבות יומן!"
"לא נכון. עכשיו, כשאימא חולה, בוודאי קשה לך מאוד, והכתיבה יכולה לעזור לך," ענה אבא.
רוני ונועה, האחיות הקטנות שלי, מיששו את המחברת המוזרה וניסו לחקור את המנעול הקטן. "אף פעם לא ראיתי מחברת עם מנעול," אמרה נועה, וניסתה לסובב את המפתח בכוח. המחברת נפתחה, ורוני, שהיא אפילו לא בת ארבע אבל יש לה המון כוח בידיים, חטפה את המחברת, סובבה את המפתח לכיוון ההפוך, והמחברת ננעלה בחבטה. אחר כך רוני הפסיקה להתעניין במחברת, הביטה באימא וצרחה בקול מלא דמעות: "אני לא אוהבת להיות פה. אני רוצה שתחזרי הביתה!" ונועה הוסיפה: "אני שונאת את המקום הזה. אני לא רוצה לבוא הנה יותר".
אוף! איזה נודניקיות! הן מתנהגות כמון תינוקות! למה הן לא מבינות שום דבר?!
"אני יודעת, בנות, גם אני שונאת את המקום הזה, אבל אין לי ברירה. אני מוכרחה להבריא," הסבירה אימא בקול שקט.
לא היה לי כוח להתווכח עם אבא על היומן ולא רציתי להתרגז. בזמן האחרון, מאז שאימא נפצעה, אנחנו כל הזמן מתווכחים, כי הוא מטיל עלי כל מיני תפקידים ומשימות שתמיד אימא ביצעה, ולא רוצה להבין שיש לי חיים משלי ואני לא יכול לעמוד כל הזמן לרשותו. שמתי את המחברת בתיק והחלטתי שלא אגע בה. מה פתאום אכתוב יומן?! אין לי עכשיו כוח לשטויות כאלה! ולא רק לכתוב או להתווכח אין לי כוח אלא גם לדברים אחרים, ובעיקר אין לי כוח להעמיד פנים ולחייך כשאימא שלי שוכבת בבית חולים עם עין חבושה לאחר תאונה קשה ובקושי רואה אותי. כלומר, היא רואה, אבל המראות מעורפלים ומטושטשים כאילו מסך דק של מים מלוכלכים עומד לפני העיניים שלה. היא מעמידה פנים שהכל יהיה בסדר, אבל אני יודע שהיא מיואשת ודואגת. היא משתדלת להיראות חזקה בעיקר כשבאים לבקר אותה בבית החולים חברים וקרובי משפחה ומביטים בה ברחמים, כי היא שונאת שמרחמים עליה.
אימא פריקית של ספרים, ותמיד יש ליד המיטה שלה ערימה גדולה של עיתונים, שבועונים וספרי קריאה, אבל עכשיו היא לא יכולה לקרוא, כי יש לה עין אחת עצלה והעין הטובה פצועה, והיא כל הזמן מתאוננת שהערפל מול העיניים מעייף, לכן רוב היום היא ישנה או מנמנמת. כשאני מבקר אותה בבית החולים, היא רוצה שאקריא לה קטעים מספר או מעיתון, ואני ממש שונא את זה, כי אני לא אוהב לקרוא. אני אוהב לנגן ואוהב ספורט, אבל אני שונא לקרוא ספרים על דברים שמעולם לא היו ונולדו רק במוח של הסופר. אני גם שונא כשהמורה שואלת "מה, לדעתכם, חשב המחבר? " נו, באמת! איך אני יכול להיכנס לראש של המחבר ולנחש מה הוא חשב?!
לפעמים נדמה לי שאימא אחרת, זרה, השתכנה בגוף הפצוע ודחקה ממנו את אמי האמתית, כי בעבר היא הייתה מלאה מרץ, מעולם לא השתעממה, ואף פעם לא הספיק לה הזמן כדי למלא את כל המשימות והרצונות שלה. עכשיו, כשהיא חולה, אפילו הטלוויזיה שתלויה מעל המיטה שלה בבית החולים לא מעניינת אותה ולא מצליחה לגרש מאימא את החששות והפחדים שהיא מנסה להסתיר מאתנו.
אבא ליטף קלות את המצח של אימא כדי להרגיע אותה וניסה לפייס אותה בחיוך, בלי מילים. הבטתי בו והבחנתי שבימים האחרונים הופיעו קמטים חדשים במצח שלו, ואולי גם כמה שערות שיבה שאף פעם לא ראיתי קודם.
איך נעמוד באסון הזה שנפל עלינו פתאום? לאחיות הקטנות שלי יותר קל, כי הן עוד לא מבינות, אבל לי קשה ואני דואג כל הזמן.
ויש עוד כמה דברים שמדאיגים אותי. למשל, בשנה הבאה, כשאעלה לכיתה ז', אלמד בבית הספר שאבא מלמד בו, ואני לא אוהב להיות 'הבן של המֹורֶה' כמו שאני עכשיו, כשאני לומד בבית הספר שאימא מלמדת בו, וגם מדאיג אותי שאבא הרבה פעמים עצוב ומאוכזב, כי הוא חולם להשלים סוף-סוף את הדוקטורט שלו בארכיאולוגיה, אבל נאלץ לדחות את הגשמת החלום כדי לפרנס אותנו, ובמקום להמשיך ללמוד באוניברסיטה הוא מלמד משרה וחצי בחטיבת הביניים בחיפה, ותמיד מתרומם הר של מבחנים ועבודות של תלמידים בסלון, שהוא גם חדר העבודה שלו ושל אימא, כי הדירה שלנו קטנה והסלון הוא גם חדר המחשב.
עכשיו נוספו לאבא גם תפקידים נוספים שהיו מוטלים על אמא, והוא כל הזמן מתאונן ורוטן שהוא לא מספיק לתקן את המבחנים של התלמידים ולהכין את מערכי השיעור. הוא מסיע אותנו לחוגים, מנקה את הבית, עורך קניות ומבשל, ובגלל זה הוא בזמן האחרון נורא עייף, ונרדם על הספה בסלון מול הטלוויזיה. . אבל בכל זאת, כשהוא לא עייף, הוא מנסה לחייך חיוך טוב ומנחם ולעודד אותנו, גם אני משתדל להתנהג כמוהו אבל לרוב אני לא מצליח.
סבתא שלי עוזרת לאבא בעבודות הבית. היא לא באה אתנו לבית החולים אחרי הצהריים אלא מבקרת את אימא בבוקר, כשאני ונועה בבית הספר ורוני בגן. לפעמים, כשאני מסיים ללמוד מוקדם, אני בא אתה לבית החולים, ושומע איך היא מספרת לאימא מה אכלנו אתמול בצהריים, כי אוכל הוא, כידוע, דבר חשוב מאוד. כשהיא הייתה בגטו לא היה לה מה לאכול, והיא ידעה להעריך כל פרוסת לחם, והיום הילדים משאירים חלק מהאוכל בצלחת… איזה מין חינוך הוא זה?! באמת! אסור להתנהג ככה!
אימא מביטה בסבתא בעין שלא נפגעה, ואני יודע שהיא רואה את פניה כמו מבעד למסך חלבי. היא כבר שמעה את הטענות האלה גם אתמול וגם שלשום… כמה אפשר?! וכדי שלא תתפרץ היא מפנה את הפנים לקיר, ואז סבתא מבינה שהגזימה ומדברת על עניינים אחרים.