הזאב שהתחפש – המעשייה: הזאב שהתחפש לסבתא וטרף את כיפה אדומה. למזלה הצייד הציל אותה, בדרך כלל
הספרות העממית היא הספרות הקדומה ביותר המוכרת לנו, וסיפור סיפורים היא שפת החשיבה הראשונית של המין האנושי. "כיפה אדומה" הוא סיפור עממי, מעשייה שעברה מדור לדור במשך מאות שנים ונפוצה בתרבויות שונות, ואולי אף במרחב התרבותי האנושי כולו. מעשייה (בטעות נוהגים לכנותה בעברית בשם 'אגדה' או 'אגדת ילדים') היא סיפור עם דמיוני המתרחש באל-זמן ואל-מקום (היה היה … אי-שם). אין בה ציון של שמות מקומות גאוגרפיים מוכרים, אלא היא תמיד מתרחשת "מעבר להרי החושך", "מעבר לשבעה הרים", או "אי-שם הרחק הרחק". גם זמן התרחשותה אינו זמן אנושי ידוע או מוכר. באיזה כפר חיה כיפה אדומה? מה שם היער שהלכה בו לאיבוד? מתי התרחש הסיפור? איננו יודעים. במעשייה מופיעים יסודות על טבעיים בדיוניים (יער מכושף, קללה שמתגשמת…) והיפוכים מאגיים (מת הופך לחי, צפרדע הופך לנסיך..). ז'אנר המעשייה אינו ז'אנר חינוכי ואין לו כוונה דידקטית. ההפך הוא הנכון. במעשייה קיימת לגיטימציה לשבירה של טאבו חברתי. המעשייה מעמידה בפנינו עולם נורמטיבי הפוך לעולם הממשי התרבותי: הורים זונחים את ילדיהם, מכשפות אוכלות ילדים (קניבליזם), אב רוצה לשכב עם בתו (גילוי עריות), נערה יפה נישאת לבעל חיים (משכב בהמה), אלימות לסוגיה, ומה לא?
דמויות המעשייה מעוצבות בצורה סטריאוטיפית מאוד. מי הייתה כיפה אדומה מעבר ל"ברדס אדום"? היא סטריאוטיפ של ילדה שצריכה לצאת לדרך – במעשיות הגיבורים תמיד יוצאים למסע – ומצופה ממנה לציית להוראות אמה כדוגמת "אל תשברי את בקבוק היין" או "אל תדברי עם זרים". בגלל אי-צייתנותה היא נענשת – זוהי תמצית העלילה.
הזאב איננו זאב. המעשייה מתקיימת בעולם שונה לחלוטין מן העולם הנורמטיבי-האנושי שלנו. הקהל מבין ומקבל מלכתחילה את המוסכמה שהסיפור הוא סיפור פנטסטי ולא ראליסטי. המעשייה מדברת אלינו בלשון סימבולית, בצורה של סמלים, היא אינה משקפת את המציאות באופן ישיר, ואיננו נדרשים ללמוד על ממנה על המציאות באופן ישיר. הסכנה המגולמת בדמותו של הזאב עשויה להתפרש בתקופות שונות באופנים שונים.
למה המעשייה כל-כך רעה? כי בחיים יש רוע, אבל הסוף הוא תמיד סוף טוב – הגיבור מתגבר על הקשיים שניצבו לפתחו (הגיבור נלחם בדרקונים, נופל לבורות, רודפים אחריו, יושב בכלא, ועובר הלאה…) אבל הוא תמיד ניצל, ובסיום הסיפור הוא זוכה בסטטוס גבוה יותר ו נישא לבת/בן המלך. לפיכך, למרות כל המכשולים העומדים בפניו של הגיבור ודרך החתחתים שעליו לעבור עד שיגיע לפרס הנכסף – המסר של המעשייה הוא תמיד אופטימי.
קיומו של ז'אנר המעשייה הוא ביטוי לצורך האנושי לשבור לעתים את מערכת הערכים והנורמות של החברה. מכיוון שהמעשייה נתפסת כסיפור בדיוני, ותמיד מרחיקה את עדותה (אף פעם אינה מתרחשת במקום ובזמן ספציפיים), היא מעניקה על ידי כך לגיטימציה לחריגה מן הנורמות החברתיות.
כל סיפור עם בנוי סביב המתח שבין שני קטבים: מסורת ושינוי. כך גם הסיפור 'כיפה אדומה': הוא בנוי על בסיס שלד עלילתי שכמעט ואינו משתנה, ועובר כמסורת מדור לדור, אך חלים בו שינויים שמתרחשים בכל פעם בו הוא מסופר מחדש. כל מספר יוצר את הגרסה הייחודית שלו בהתאם לזמן, למקום ולנסיבות הספציפיות של ביצוע הסיפור.
ככלל, הסיפורים העממיים סופרו בע"פ ונפוצו בגרסאות שונות בתרבויות שונות במשך מאות ואף אלפי שנים, רק מאוחר יותר הם הועלו על הכתב. בין הגרסאות האוראליות לגרסאות הכתובות ניכרים לעיתים הבדלים משמעותיים שמקורם בעריכה ובעיבוד של הגרסה האוראלית של הסיפור. הגרסאות העממיות האוראליות הן לרוב הרבה יותר אלימות ואכזריות מן הגרסאות המעובדות של הסיפור. כך לדוגמא, בגרסאות עממיות רבות של "סינדרלה" למשל – (שהגרסה הראשונה שלה המוכרת לנו הופיעה כנראה בסין במאה ה-8 לספירה) סינדרלה כלל אינה סלחנית כלפי אמה ואחיותיה החורגות, אלא נוקמת בהן נקמה אכזרית: היא עורפת את ראש אחותה החורגת ושולחת אותו ארוז בקופסא לאמה החורגת…
אז "כיפה אדומה" היא למבוגרים בלבד? המעשיות הראשונות התפרסמו בכתב בסוף המאה ה-17, על ידי שארל פרו שעיבד מעשיות עממיות ברוח הנצרות, וייעד אותן בעיקר למבוגרים, לנשות החברה בסלונים הצרפתיים בפאריז. ילדים לא היו כלל וכלל קהל היעד העיקרי למעשיות הידועות לנו כמו 'כיפה אדומה', היפיפייה הנרדמת, כחול הזקן ועוד. ניתן לראות זאת גם מתוך סיומו של סיפור כיפה אדומה, שבנוסח של פרו הוא סיום טרגי: הזאב טורף את כיפה אדומה – ואין מציל.
אז מתי ואיך הפך הסיפור העממי "כיפה אדומה" לסיפור ילדים? עד המאה ה-17 ילדים לא נתפסו כבעלי צרכים ייחודיים ולכן אף לא נכתבה ספרות במיוחד לילדים. רק במהלך המאה ה-19 החלה להתפתח תעשיית ספרות הילדים. בין הראשונים שפרסמו מעשיות לילדים היו האחים גרים. המהדורה הראשונה של מעשיות האחים גרים שיצאה לאור ב-1812 ונקראה Kinder-Und Hausmärchen בתרגום מילולי: "מעשיות הילדים והבית" לא יועדה לילדים אלא למבוגרים. אולם במהדורות הנוספות האחים גרים עיבדו את הסיפורים בהתאם לתפיסת הילדות שרווחה בתקופתם וראתה בספרות הילדים גורם מחנך. כך לדוגמא, שונה הסיום של 'כיפה אדומה' לסיום טוב בו הילדה בסופו של דבר ניצלת ולומדת את הלקח הנכון מתוך ההרפתקה שעברה עליה.
במהלך 200 השנים האחרונות יחד עם התפתחות מושג הילדות וההכרה בתקופת הילדות כתקופה בעלת מאפיינים ייחודיים הופנו המעשיות שהועלו על הכתב בעיבודים שונים בעיקר לילדים. עם זאת, גרסאות של מעשיות המסופרות בעל פה עדיין מסופרות כשהן שומרות על המאפיינים העממיים העסיסיים שלהן.
אז לספר או לא לספר לילדינו את "כיפה אדומה"? לדעת הפסיכואנליטיקאי ברונו בטלהיים בספרו "קסמן של אגדות" – יש ערך רב לחשיפת ילדים לנרטיבים האלה, מכיוון שהמעשיות מדברות אל הרובד הפסיכולוגי העמוק של הנפש, וכן לדמיון ישנה חשיבות רבה בהתפתחות התקינה של הנפש.
————-
ד"ר חיה מילוא היא המרכזת המדעית של ארכיון הסיפור העממי ע"ש דב נוי באוניברסיטת חיפה.
