ותודה למחירים שמשפרים את זיכרוננו או: וריאציות על נושא של אורז
מגוון המחירים בסופרמרקט – זה מה שישפר לנו את הזיכרון הנחלש והולך מטבעו. כלומר, אלף מחירים שונים לאותו מוצר באותה רשת מזון או בשכנותיה. למשל, אם רצינו לקנות אורז הודי בסמטי, שהוא מוצר יקר יחסית לאורז, עלינו לשנס את זיכרוננו ולחשב: במגה-בול בדרום העיר זה עולה 12.90 ₪, במגה-בעיר שעל יד הבית – 15.90 ₪, בהזדמנות בשופרסל-דיל – 14.90 ₪, בדיוק נכנסתי לשופרסל-שלי – 18.90 ₪. ומה עם רמי לוי מחוץ לעיר?
הבעיה איננה באורז, ואף לא במחירו, אלא בהתעסקות במחירי המזון ובמוצרים הקבועים שהם "סל הקניות שלנו" בחול ובחג. מה חושבים בעלי הרשתות: הם רוצים לבלבל אותנו? לנצל קשיי ניידות או חיסכון בדלק? יש בכלל חשבון וסדר בשיטת שינוי המחירים? אולי מישהו מתענג על וריאציות על נושא של אורז?
לכסף יש תכונה של קצף, זה שלבידוד או איטום: כשרוצים לאטום משהו או לבודד אותו לחלוטין מסביבתו, מתיזים קצף שנכנס ומתפשט בכל פינה עד שאינו משאיר מקום לשום חומר אחר. כך העיסוק בכסף – הוא אוטם אותנו כמעט לגמרי מההנאות האמתיות בחיים – לבלות, ללמוד, לרקוד, לראות הצגות, לשמוע קונצרטים, והכי מכולם – ליהנות מהמשפחה, מהנכדים, מהילדים שגדלו ועתה נאנקים תחת משא הכסף, הפרנסה והזמן.
המחשבה על טלטלת המחירים גורמת לי להרגיש כמו בריצת משוכות: עברתי אחת בסופרמרקט והנה צפויה המשוכה השנייה, למשל התשלומים לכבלים. עברנו את הכבלים? הנה התשלומים לתאגיד המים המקומי, החשמל והארנונה. נכנסנו לקניון? שורת משוכות ברצף. ולקינוח – משוכת דמי ניהול הכספים לפנסיה.
מתקיימת לזה אולימפיאדה? נראה לי שלא, בגלל ריבוי המשתתפים. המרוץ, עושה רושם, יוסיף ויימשך. רק אל תפלו!