ירושלים – סיפור קצר על מלחמה שהייתה

ביום השלישי של המלחמה עמדו הטנקים של הפלוגה בין עצי אקליפטוס ענקיים שצמחו מתוך אדמת הכבול. מטחי ארטילריה ירדו על העמק הקטן והבעירו את שרידי החיטה. גם האקליפטוסים בערו. החלפנו עמדות על רמץ מעלה עשן. חשבתי על בני הבכור, בעוד חודש ימלאו לו שנתיים. לפנינו זורם הירדן ומאחורינו ענני עשן מתאבכים מישובי עמק החולה. שורת הטנקים הדלילה היא חגורת מגן שברירית מול עוצמתו העדיפה של האויב.

    בצהריים היה רעש נורא. פגזים קרעו ענפים עבים מעל לראשי. ג'יפ עבר מאחרי הטנקים בנסיעה מתעקלת. מישהו צעק מהג'יפ, "ירושלים בידנו". אף פעם לא חשבתי על ירושלים. חשבתי על הבן שלי.  צמרמורת חלפה בגופי המזוהם מאבק ופיח. לא הכנסתי את ראשי לתוך הצריח. ראיתי את הג'יפ נעלם בענן אבק ושמעתי שברי צעקות, "ירושלים… ירושלים שלנ…" שוב נחתו סביב הפגזים ורסיסי ברזל הלמו בשריון הטנק.

    המלחמה נגמרה במפתיע. האויב השאיר מחנות צבא, טנקים שרופים וריח מתקתק של מוות. עליתי על קומנדקר ישן בסרבל מסריח ועוזי עם שתי מחסניות. עיני האדומות מחוסר שינה ואבק ראו את ג'נין, אחר כך באו לקראתי שכם ורמאללה. ירושלים קוראת לי ואני נוסע אליה. חושב על עופר, ועל אברם ועל ברוך שלא יראו את ירושלים.

  "יורדים", אמר הנהג. הלכתי בשוק וחשבתי מה אביא לבני בן השנתיים. בחנות צעצועים בחרתי משאית עשויה פח ושאלתי את הסוחר, "כמה? "עשר", השיב בעיניים דלוחות. "אולי שבע?", ניסיתי כמו שעושים בשוק. "אתה יכול לקחת בלי כסף. יש לך רובה". אמר הסוחר וכיסה את פניו בכפייה. השארתי שטר בן עשרים על השולחן המלוכלך ונסעתי לראות את בני.

—————————

רפאל צור הוא איש מרחביה המחובר בנימי נפשו לאדמת העמק. היה קצין בשריון, למד תאטרון באוניברסיטת תל אביב ובלונדון, כעשרים שנה נסע בעולם כאיש מכירות.