"צוק איתן" – על אכזריות, צביעות והתחסדות: מי אחראי לסבלם של תושבי עזה
באוגוסט 2005 הסיגה ישראל באופן חד צדדי את בסיסי הצבא וההתנחלויות שהקימה ברצועת עזה במסגרת תוכנית ההתנתקות. את מקומה של ישראל כגוף השולט בשטח ירשה הרשות הפלסטינית אלא שזו לא יכולה הייתה לממש את שליטתה נוכח עוצמתם ברצועת עזה של ארגונים חמושים מתחרים שהבולט ביניהם היה החמאס. בבחירות לרשות המחוקקת הפלסטינית שנערכו בינואר 2006 זכה החמאס בניצחון מרשים, וביוני 2007 סולקו תוך גילויים של אלימות רצחנית תומכיה של הרשות חברי ארגונים מתחרים, בעיקר מקרב אנשי הפת"ח, והחמאס היה הלכה למעשה לארגון השולט ברצועת עזה.
עלייתו של ארגון השולל את עצם קיומה של מדינת ישראל, קורא למאבק חמוש נגדה ומסרב להכיר בהסכמי אוסלו הביאה להחרפת המתח בגבול הרצועה. מערכת ההגנה הישראלית בלמה חדירות בדרך היבשה מעזה לתחומה של ישראל ומנעה את חידושם של פיגועי ההתאבדות שהיו חזיון נפרץ בימיה של האינתיפאדה השנייה. אי לכך עבר החמאס לשימוש בנשק תלול מסלול, פצצות מרגמה ורקטות, שבתחילה פגעו בישובים הסמוכים לגבול רצועת עזה, ישובי "עוטף עזה", הכוללים את הערים אשקלון ושדרות וכן קיבוצים ומושבים רבים. מאז חלו עליות ומורדות בעצמת הירי תלול המסלול לשטחה של מדינת ישראל, שיצאה מדי פעם למבצעים שתכליתם הפסקת ירי זה, שהבולטים בהם היו עופרת יצוקה (2009-2008), עמוד ענן (2012) וצוק איתן (2014). במקביל גם השתכלל הנשק תלול המסלול שבידי הארגונים הללו, הן נוכח יבוא של רקטות תקניות שהוברחו בעיקר דרך המנהרות שנחפרו מתחת לגבול עם מצרים והן באמצעות רקטות מיצור עצמי שהטווח של הדגמים האחרונים שלהן, כפי שהוכח בסבב הלחימה האחרון, מגיע עד לפאתי חיפה.
נוכח שליטתו של ארגון הקורא לחיסולה של מדינת ישראל ומקיים שגרת ירי על כפריה ועריה, ברור כי צורכי הביטחון של ישראל מחייבים סגר על הרצועה שיתקיים כל עוד יהיו חמרי נפץ מוצר היבוא העיקרי לתחומה ורקטות ופצצות מרגמה מוצר היצוא העיקרי. עם זאת, למעט בימים בהם עוצמת הלחימה הייתה גבוהה ביותר, התאפשרה העברה של מוצרי מזון ושל סיוע הומניטארי מישראל לתחום הרצועה ונמשכה אספקת החשמל לתושביה. החמאס לעומת זאת הפך את מיליון ושמונה מאות אלף העזתים לבני ערובה המשמשים מגנים אנושיים עבור מאגרי נשק, מפקדות, מרכזי תקשורת ומנהרות שנחפרו אל מעבר לגבולה של ישראל. אלו מוקמו במחסות תת-קרקעיים שדופנו וחוזקו במלט שהועבר מתחומה של ישראל דרך המעברים מטעמים הומניטריים ושנועד לשיפור איכות המגורים של אוכלוסייה אזרחית. הם מוקמו מתחת לבתי מגורים, בתי ספר, בתי חולים ובתי תפילה. אף לא מקלט אחד, גם לא מקום מחסה נבנו עבור התושבים שברצון או שלא ברצון היו למעטפת אנושית שנועדה להגן על המערכת התת-קרקעית החמאסית.
לעומת זאת, מדינת ישראל השכילה לפתח מערכות שונות שנועדו להגן על אזרחיה. כיפת ברזל שנועדה ליירט את הרקטות שנורו מרצועת עזה, ובנייה וחקיקה שחייבה בנייה של מקלטים וחדרים ממוגנים. וכך, על אף שבמהלך תקופת לחימה בת שלושה וחצי שבועות ספגה (עד כה) מדינת ישראל ירי של כ-2700 רקטות ופגזים, האבידות בקרב תושביה מסתכמות בשלושה הרוגים ועוד כמה עשרות פצועים, רובם קל. אלא ששום מערכת הגנתית לעולם לא תספק הגנה לאורך זמן אם לא יערך במקביל מאמץ לחסל את מקורות הסכנה: מאגרי ומשגרי הרקטות, מפקדות ומרכזי שליטה ומנהרות תקיפה. לשם כך יצא צבא ההגנה לישראל למתקפה ברצועת עזה שכבר עלתה בחייהם של חמישים וששה חיילים ובכמאה חמישים פצועים.
מפקדים ומנהיגי החמאס שהשקיעו הון רב – אותו קיבלו ממקורות חיצוניים – בלהתחפר היטב בקרקע, לא השקיעו אגורה שחוקה בהקמת מקלטים ומחסות עבור תושבי רצועת עזה. הותרתם כמגנים אנושיים הביאה לכך שמאות מהם, כולל נשים וילדים רבים, שילמו בחייהם, ואלפים נפצעו – קורבן של מדיניות ברוטלית וחסרת רחמים של הנהגת החמאס. שיעור אבידות זה נגרם למרות המאמץ הניכר שמשקיעה ישראל במניעת פגיעה בחפים מפשע בזמן שצבאה תוקף את מתקני החמאס, משגריו ומנהרותיו בעוצמה רבה מן האוויר, הים והיבשה.
כל זה אינו מפריע למנהיגי החמאס ולתומכיהם לנופף בסבלם של האזרחים ובעיקר בפגיעה בילדים על מנת ליצור דעת קהל עוינת לישראל, בטענה כי צבאה מבצע פשעי מלחמה. מערכת משומנת של תמונות וסרטוני זוועה, שמפיצים מי שמיקמו מוקדי שיגור רקטות, עמדות ירי ומאגרי נשק בתחום בתי ספר, מרפאות ומסגדים, וחפרו מתוכם פירים של מנהרות תקיפה – מקבלת למרבה הצער גיבוי גם מגורמים בישראל המביעים דאגה רבה למצב ההומניטרי הקשה השורר בעזה. אך למרבית הצער הם נמנעים מלהצביע על מי שאחראים לסבלם של התושבים חסרי הישע. בהסתמכם על הפירוש שאותו הם מפרשים את החוק הבינלאומי, הם פועלים להרשיע את מדינת ישראל המממשת את זכותה להגנה עצמית מירי בלתי מובחן ומהתקפות של חוליות רצח על יישוביה.
—————————————
ד"ר ארנון גולן הוא חוקר ומרצה באוניברסיטת חיפה, בתחומים גאוגרפיה היסטורית וגאוגרפיה פוליטית.