"שומרת לילה, בואי לגן תכלת! " תערוכת יחיד בטבעון מנציחה היחלצות מכבלי "החינוך המשותף"

אדווה דרורי גדלה בילדותה בקיבוץ שריד, ואת לילות ילדותה חוותה בבית הילדים ב"לינה משותפת". הקריאה הלילית: "שומרת לילה, בואי לגן תכלת" היתה שגרת ילדות כמו המשפט המוכר "אמא, אני צמא, תביאי לי מים …"
רבים וטובים עסקו ושפטו את הסיטואציה "ההורית" הזאת לטוב או לרע לאחר שהתבגרו ופגשו חינוך ביתי/הורי אחר. מדי כמה שנים הופכים החומרים האלה לנושאי תרבות ואמנות, כמו סרט הקולנוע "אדמה משוגעת" של דרור שאול וכמו התערוכה הנוכחית בגלריית ההנצחה בטבעון. 

מסבירה האוצרת מיכל שכנאי יעקבי  [כל הצילומים דימה ולרשטיין]
בין קירות כחולים, על מצע דשא (סינטטי) ירוק, "צמח" בן לילה מעין מחנה קטן וצבעוני של אוהלים, אשר במבט נוסף מתגלה שהם נוצרו מעשרות בגדי תינוקות התפורים זה לזה לרקמת ילדות אחת.
האוהלים הם מרחבים ארעיים המספקים מקום למנוחה, כשבראשם ניצבות דמויות ילדיות חסרות פנים, המעלות על הדעת (בשל גובהן) עמודי טוטם שבטיים. מצד אחד מספקים האוהלים מרחב עוטף ומגן, ומאידך, זהו מרחב טורד מנוחה – מעצם חומריו (מצבור בגדי תינוקות ללא גוף), השימוש שנעשה בהם וההקשרים שהם מעלים – חוויות של יתמות ועזיבה.
כך צפות ועולות השאלות: מי שומר על מי במאהל הצבעוני נעדר המבוגרים? האם גיבוש הזהות הקולקטיבית כרוך במחיקת זהותם האישית של תינוקות חסרי פנים? אדוה דרורי כמו מבקשת ליצור בעבודתה זו מרחב לאיחוי ולריפוי הילדות – ילדותה שלה. באמצעות פעולת התפירה, היא מנסה לאחות את המרחבים, את הקרעים, מחברת מנכיחה ומוחקת, פועלת מבחוץ ומבפנים.
דרורי, היא אמנית רב תחומית, בעלת שפה ייחודית, טוטאלית, נשית, עמוסת טקסטיל וקישוט, המלאכות שבהן היא עוסקת – תפירה, ליבוד, רקמה, סריגה – מוגדרות לרוב כמלאכות של ״עמלנות נשית״, ובאמצעותן היא נוגעת בסוגיות פסיכולוגיות וחברתיות של מגדר, ישראליות, זהות וזיכרון.
גם בתערוכה זו, כמו ברבות מעבודותיה, הופכת דרורי את חלל הגלריה לממלכה הזויה, עמוסה בפרטים, השואבת את דימוייה מעולם של חלומות וסיוטים.
דרורי לוקחת אותנו למסע אל הפנטזיה, לכודה בתוך קורי ילדותה, מעבירה חומרי נפש אישיים מבעד לפריזמות של חומר, של טקסטיל, של עולמות האגדה והדמיון. בחוט רקמה אדום, במרקם סבוך ובעבודת יד עמלנית היא תופרת ומחברת יחדיו בגדי תינוקות, חלקי בובות, צעצועים, טקסט וטקסטיל, אשר מתרכבים יחד למארג ביוגרפי, אותו עוטה האמנית כשמלה (כחלק ממיצג), תולה על הקיר או מציבה בחלל.
במידה מסוימת מתכתבות עבודותיה עם עבודות הלבד של האמן הגרמני, ג'וזף בויס, שעל פי תפיסתו, האמן מקבל עליו את תפקיד השמאן (מרפא השבט) כמרפא החברה מפצעי העבר. בויס האמין שלכל חומר ולכל חיבור בין חומרים יש אנרגיה מיוחדת, שניתן לנצל לטובת הישרדות וריפוי. היצירה היא גם הכאב וגם התרופה. הקהל הוא גם המבקר, גם המכיל, וגם המאפשר את ריפויו של הפצע האישי מחד, ושל הפצע הקולקטיבי מאידך.
מסעה של דרורי כמסע של בירור עצמי בעזרת עולם הטקסטיל מושפע אולי מכך שבמיוחד הביגוד היה בשבילה בילדות ביטוי לנבדלות משאר ילדי הקיבוץ. סבתהּ תפרה לה שמלות מיוחדות, שונות ממה שתפרו בקיבוץ עבור הילדים. "הבגד גם מושך את המבטים, אבל הוא גם שכבת ההגנה, גם תופס את המבט וגם חוסם את המבט … " אומרת דרורי. "העניין של טשטוש הזהות והאחידות ומחיקת הזהות, זה משהו שעדיין אני מרגישה שיושב עלי למרות שאני שונה… "
עבור התערוכה תפרה דרורי בעצמה קולקציה של שמלות ערב מעוצבות מבגדי תינוקות. שוב בולט היפוך התפקידים – מי המגן? מי שומר על מי? "אני חושבת שעם השנים אני מגלה את השומרת שבתוכי, השומרת שלא הייתה לי בילדות, ואני לומדת לגלות אותה בתוכי, מי זאת השומרת הזאת? מהי מייצגת עבורי ואיך אני מחזקת את הקשר אליה? בונה את התפרים… תופרת אותם ממש כמו וונדי, שתופרת לפיטר פן את הצל שלו שאבד לו, כך אני תופרת לעצמי את השומרת הזאת, שלא הייתה לי, גם פיזית."
למען השיח על הלינה המשותפת בקיבוצים, ששב ועולה כל כמה שנים ברמות חקירה שונות כמו, כעס מול השלמה, אידיאולוגיה מול מחיר אישי, קונפורמיזם מול ייחודו של הפרט. ואולי גם פיוס או השלמה, גייסה והזמינה דרורי לתערוכה את התופרות של קיבוץ שריד, בניצוחה של 'שבי', המטפלת המיתולוגית שלה מבית הילדים, והן תפרו עבורה 50 בובות בד בצבע תכלת. זוהי גם סגירת מעגל, עם חזרתה להציג תערוכת יחיד בטבעון .