ברכבת – סיפור קצר מאת רפאל צור

הרכבת לפראג יוצאת מבודפשט 'מזרח' דקות ספורות אחרי שש בבוקר. ביקשתי השכמה במלון לשעה חמש, אך כבר בארבע הייתי ער.

השחר זרם לאט מתוך הלילה כמו נהר ההולך בבטחה אל הים.

יכולתי לעשות את הדרך הזאת בטיסה של ארבעים וחמש דקות, אבל בחרתי ברכבת כי קסם לי המסע בתוך הטבע. הייתי צמא לאוויר הפתוח, לירק ולרעננות הפריחה אחרי חורף ארוך, אפור ומשמים. נוסף לכך היו לי כמה שעות פנויות, והקצב המונוטוני של הרכבת היה עדיף בעיני על הדוחק בנמלי התעופה.  

סוף חודש מאי. בארץ שרב כבד וכאן, במסע לאורך הדנובה הכול ירוק ושופע פרחי אביב. גובה החיטה בשדות כמו אצלנו בפברואר וצבעה ירוק עסיסי. נוריות בצבעי אדום וכתום עז פזורות במשטחים רחבים לאורך מסילת הברזל, וכשהרכבת מגבירה מהירות נפרש לקראתי שטיח אדום . כשהייתי בן חמש או שש הייתה הגננת מוציאה אותנו לטיול רגלי קצר אל מה שנקרא אז פסי רכבת.

'רכבת העמק' עברה סמוך לגדר המשק. לאורך תל המסילה ובין האדנים המוזנחים פרחו כלניות בלבן אדום וכחול בכל חורף.  

במשטחי המים השקטים של הנהר משתקפים שמים זרועים עננים מוארים בכתמים של מונה, גבעות עטופות צמחיה צפופה.

גדילי צמר ירוקים ועצים מנוקדים פרחים לבנים. גלים של ירוק מבריק באור השמש וכחול בצל העצים שעל גדת הנהר.

אני קורא בספר "שדות התהילה" של ז'אן רואו, שהוא ניגוד אינסופי לפסטורלה האביבית, לשקט.

הקרון כמעט ריק, ובמשך שעות ארוכות נשמעת הנעימה הרכה המרדימה של גלגלי הרכבת. הוא מספר על המוות. בעצם, הוא מספר על עצמו ועל בני משפחתו העוקבים ומלווים את חייהם ההולכים ודועכים של הוריהם וקרוביהם הזקנים.

המוות חסר הפשרות והפשר משלים הכול, ובדרך מופלאה מתבררים אחרי מותם דברים שהיו סתומים בחייהם. הוא זועק ומוחה על מותם המיותר של הצעירים במלחמה. זיכרונות מולידים זיכרונות מסתבכים ונפתרים אחרי המוות.

הכול מלווה בתיאור עצמתו של הטבע, הרוחות הסוערות, הים והגשם. הגשם שאין לו סוף. בהומור. הומור מעודד ומשעשע. 

אני קורא את הפרקים המתארים את קרבות האימה והייאוש במלחמת העולם הראשונה. אני חש בחילה ולחץ בחזה.

קטר הרכבת משמיע שריקה צורמת. אני מניח את הספר ומביט החוצה כדי לנשום את האביב הרך והמרגיע הנושף תקווה, וחוזר לקרוא כמכושף. אינני נוגע במילים אלא עובר ביניהן ודרכן אל הדברים שקרו, לביקור מצמרר בתופת.

הענן הצהוב של גז החרדל חודר לחפירות ולריאותיהם של החיילים שאינם יכולים להימלט מהמוות הנורא. הסיוט נמשך שלוש שנים. ממרחק הזמן נראות לי עכשיו המלחמות שבהן נטלתי חלק קלות וקצרות. בסיני, הטנק שלי נתקע באמצע שום מקום. עד האופק היו רק חולות, אבני חמאדה וגבעות נמוכות. סביב היו פזורות גופות, נעליים וחלקי לבוש של חיילים מצריים שנהרגו בקרב שהיה כאן לפני ימים אחדים.

בחום המדבר השחירו הגופות, וענן של צחנה מתקתקה כיסה את האזור. לילה שלם עסקנו בתיקון הזחל של הטנק. לאכול לא יכולנו ולישון לא העזנו מפחד חיילים משוטטים וחיות המדבר שכבר הריחו את הבשר הנרקב. חלפו עוד לפחות שבועיים של נסיעה במדבר עד שזכינו לשפוך על גופינו המזוהם קצת מים. אחרי הרחצה חששנו ללבוש את הלבנים הנקיים שחולקו לנו מחשש שיתלכלכו מיד. 

אני זוכר שקינאתי בטייסים שחלפו מעלינו בשעה שהפחד גלגל אותנו בדיונות. אמרתי לחבר שהיה אתי, "לפחות הם מתים עם גרביים נקיות".  

עברנו את בראטיסלאבה. הנוף לא משתנה. אנחנו כאילו עומדים במקום ולא מתקדמים. רק השמש משנה את מקומה ועוברת לצידו השני של הקרון. עלי העצים מתנועעים ברוח, נוגעים ומלטפים זה את זה בשקט שמעבר לחלון. השדות מטולאים בצהוב ובסגול…

יד אוחזת בכתפי ומטלטלת אותי. קולות רמים של אנשים, טפיפות רגליים וגרירת מזוודות. הרכבת עומדת. מבעד לחלון, רציפים של תחנה גדולה. מעליהם  תלוי שלט: פראג.  

—————-