השמים מתמעטים על יד גורדי השחקים – מהשיכון הציבורי ועד המגדל ברוטשילד
לפני הרבה שנים – בשנות החמישים של המאה הקודמת – לא היו בארץ רבי קומות או גורדי שחקים. יכולנו להרים ראשנו לשמים וליהנות מקרני השמש ומלהקות ציפורים נודדות. הבניין המשותף שנבנה אז היה רק בן 4 קומות וקראו לו 'שיכון עובדים' או 'שיכון ציבורי'. לרוב היו לו 4-3 כניסות, לא הייתה בו מעלית אלא רק מדרגות, ואיש לא חשב שזאת בעיה. בשנות החמישים, לכינוי 'שיכון ציבורי' הייתה משמעות סוציאלית ולא אדריכלית. כלומר, אחד או יותר ממשרדי הממשלה השתתף בתקציב הקמת השיכון: ברכישת הקרקע, בתשלום לבנאים, בקניית חומרי בנייה או בסלילת הדרכים. השיכונים הציבוריים נבנו על כן מחומרים זולים ולרוב בשולי הערים הגדולות הרחק מלב העיר, שם הקרקע הייתה זולה.
'שיכוני עובדים' לעומתם היו ממש בתי יוקרה, ששכנו בלב הערים ונבנו ביד רחבה על ידי מתן הלוואה [ולא משכנתא] לעובדי המפעל על חשבון משכורתם העתידית ו ה מ ו ב ט ח ת !
מבחינה ארכיטקטונית היו כל השיכונים כולם שכונה אוטונומית מנותקת מן הכביש הסמוך, והמתכננים העבירו את הכניסות לבניינים מן הכביש הראשי אל החצר הפנימית או אל המדשאות הגדולות שבין הבניינים. כך נוצרו בין השיכונים שטחים נרחבים למשחקי ילדים, אפשר היה להוציא כיסא ולשבת לעשן עם השכן, או לחגוג עם השכנים יומולדת.
בשנות השמונים הבניינים כבר צמחו לרב-קומות בן 12 קומות, וכשהסתכלנו אל הבניין, בייחוד מלמטה, זה היה נראה נורא גבוה ורחוק. גם המרפסות היו נראות קצת קטנות לעומת גובה הבניין כולו. בימינו אלה רבי הקומות מגביהים עוף עד 37 קומות ויותר. הבניין כבר מזמן לא שייך לעובדים של אתא [זוכרים?], של בתי הזיקוק או של כימיקלים ישראל, ובוודאי שהוא כבר מזמן לא 'שיכון ציבורי'.
היום ה מ ג ד ל י ם, רבי- הקומות, מיועדים לקהל אחר לגמרי, לבעלי אמצעים ודרכונים זרים כמו צרפת, ארה"ב או רוסיה. מחירם גבוה בהרבה מיכולות העובדים והפועלים שזכו לכינוי 'מעמד הביניים'. גם הילדים כבר הרבה פחות 'יורדים לשחק' על הדשא שבמגרש המשותף. עצמאותם הוגבלה והצטמצמה מחשש מאנשים 'זרים'. לעתים שטח הגינה הפך לפרטי ושייך לקומות הקרקע בבניין. לדירות אחרות ברבי-קומות ישנה מרפסת. מה שנשאר הוא פיסת הרקיע, לצפות רחוק, אולי לים, להביט בשקיעה, וליהנות מקרני השמש על מרפסת הסלון.
האומנם?
אף שלפי חישוב צפיפות הבניינים הגבוהים יש מספיק שטח של קרקע לנפש – השמים, האור וקרני השמש התמעטו. המגדלים הגבוהים מאפילים בצל ארוך על שכניהם. השמש מוסתרת מוקדם על ידי המגדלים הסמוכים, והיא כאילו שוקעת הרבה לפני שאר הארץ: ככל ש'התקרבנו' לשמש, אנחנו גם מוסתרים ממנה. 
הבנייה העתידית היא שילוב מבחינה משמעותית סוציאלית ואדריכליתגם גם יחד:
מאחר וריבויה הטבעי של האוכלוסייה מכתיב קצב בנייה שיענה על צרכיה, ומאחר ושטח הקרקע מתייקר ועולה, שילוב קטלני של צורך בבניית גורדי שחקים, שיגרמו לנו לשינוי טוטאלי בנוף, ביכולת להנות משמים פרושים ומשמש מזריחה עד שקיעה, ולתגובת שרשת של צריכה רבה יותר של אנרגיה ממקורות חלופיים ויקרים, של עלייה בצפיפות האוכלוסיה…וכו וכו.
מה שמטריד הרבה יותר, היא תגובות השרשרת הסוציאליות שתלווינה לתהליך הזה. אנשים בתוך קוביות המגורים הללו ינהלו כנראה חיי תקשורת אינטראקטיבית באמצעות מחשבים וכו…. ואין לדעת מה מחכה בהמשכו של תהליך זה ליכולת האנושית ליצור קשרים של פנים אל פנים…להיות מחובר אל הטבע, והמושג אנושי יקבל משמעות אחרת. זה בהחלט מפחיד, ואולי נצטרך לבנות גם לעומק… ( מערות זו לא מספיק…למשל כמו שיטת הקבורה החדשה…). זה באמת מפחיד לחשוב על כך ועל מה שמחכה לנכדי נכדינו… איזה עולם מחכה להם ללא דבורים למשל, ללא ציוץ ציפורים בבוקר וללא צרצרים או יללת תנים בלילות… ללא מקום למשחקים , ושדות מרעה או פרחים יהיו סרט בדיוני בלבד.