אריה אלואיל – אות, דמות, נוף – הגדה לפסח, הראשונה לצה"ל
[התערוכה הסתיימה] במשכן לאמנות עין חרוד [הפתיחה בשבת 28.3.2015]
הצייר אריה אלואיל היה מנהיגה של קבוצת צעירים חברי השומר הצעיר שעלו ארצה ב-1920 והתיישבו על תל ביתניה עלית בניסיון להקים צורת התיישבות חדשה שבה יושמו ערכים מוסריים, שותפות רוחנית וסולידריות. מאיר יערי, שהצטרף מעט מאוחר יותר, היה מנהיגה האידאולוגי של ביתניה עלית שהייתה למיתוס ולה מוקדש מחזהו המכונן של יהושע סובול, "ליל העשרים".
לכל אומה יש נופים סמליים משלה, המהווים חלק בלתי נפרד מהאיקונוגרפיה של הרעיונות, הזיכרונות והרגשות המשותפים. נוף ביתניה של אלואיל הוא נוף סמלי או ייצוגי מעין זה, ובדרכו הוא מתווה גם זיכרון חלופי.
נוף שנות העשרים
המשבר הכלכלי שפקד את הארץ ב-1921 חרץ את גורלה של ביתניה עלית, ואלואיל יצא לוינה "לחפש את צלו" (כך כתב) והחל בלימודי אמנות. הוא הגיע לווינה ב-1922, העיר לא הייתה חדשה עבורו כי בה התבגר כנער. במלחמת העולם הראשונה הגיע עם משפחתו לעיר, בה השלים לימודיו התיכוניים, הצטרף לשומר הצעיר והיה למדריך. הנה דיוקן עצמי שצייר כאשר הגיע לוינה.
דיוקן עצמי, 1922
הציורים שצייר בוינה הם עזי צבע, חופשיים מאוד באופי הנחת המכחול, ומנהלים דיאלוג עם מגמות הזמן באמנות המודרנית. אכן, לאלואיל היה קשר לאמנים המובילים באוסטריה באותה התקופה, הוא התקבל לקבוצה המובילה קונסטשאו שכללה אמנים כגוסטב קלימט איגון שילה וקוקושקה, והציג עמה בתערוכת רבע המאה לאמנות אוסטרית בווינה, הישג לא מבוטל בקריירה של אמן צעיר שהגיע אלמוני לעיר הגדולה.
אלא שאלואיל ויתר על הבטחת הקריירה וכבר בסוף 1925 החל לעשות דרכו חזרה ארצה בשאיפה להיות לצייר ומורה בארץ ישראל. ב-1926 הצטרף לצוות המחנכים של כפר הילדים בגבעת המורה, מוסד חינוכי שהוקם בעקבות המתקפות הקשות ב-1919 על עיירות אוקראינה עבור הילדים היתומים הרבים. כפר ילדים זה, כמו כפר הנוער בשפיה שאליו הצטרף ב-1928, נודע בתפיסתו החינוכית האינטגרטיבית, שהעניקה לילדים גישה לתחומי ידע ספורט וגם לתחומי היצירה.
לא קל היה לאלואיל עם שובו מוינה להתמודד עם ציור הנוף הישראלי. וכך כתב:
ציורי הראשונים בארץ לא עלו. שנתיים הרסתי את כל אשר ציירתי. לציָר מיער וינה התכחש הנוף הארצישראלי. הצבע הסמיך הכחול והאפור הפך קלוש צהבהב. השמש הלוהטת קרעה את תמונותי בכהות. לא קל "כיבוש" נוף זה. נוף ארץ-ישראל דחה מציורי כל עקבות קוביזם, גם פוביזם.
הוא ביקש לחקור את המרחב, ורק מתוך הבנה עמוקה של מבנה הציור – לתת ביטוי לדמות ולאוביקט. הוא חקר נוף ממבט הציפור שאותו שילב במבט חזיתי, עומק הנתפס לא בפרספקטיבה רנסנסית "מערבית" אלא כזה המושתת על היגיון מבני, דקורטיבי, המוטען בנדבכים קדומים של המקום.
נוף, 1950
בעבודתו על לוחות גדולים לקישוט מחנות הצבא של הפלמ"ח וצה"ל ב-1948 ניתנה לו האפשרות ליישם בקנה מידה גדול שאלות שהעסיקו אותו בנושא ציור הנוף. מבט-העל והמבט החזיתי משתלבים בעבודתו לקומפוזיציה מאתגרת, שאותה חקר באינטנסיביות בעודו מתמודד בעת ובעונה אחת עם כמה חלופות, נקודות מבט ומחברי צבע. ציורים אלה שצייר בטמפרה על לוחות קרטון עבים מוצגים בעין חרוד בראשונה מאז שהוסרו מהקירות בסוף שנות הארבעים.
בשנים שבין תחילת המלחמה (1939) לסיומה (1945) השלים סדרת ספרים בחיתוך לינוליאום, שאותם כתב וצייר ובהם ניהל דיאלוג אישי עם רבדי תרבות הכתב, האיור וההיסטוריה היהודית. חמישה ספרים בסדרה ובהם ספר עמוס ומגילת איכה, שהם מן הקשים והחריפים ביצירתו. הוא הדפיס כל אחד מן הספרים במו ידיו במהדורה של מאות עותקים, כרך את הדפים לספר וחתם עליהם בשם הוצאת הספרים העצמית שיסד על שם אביו: הוצאת הלל. ב-1948 יצר עבור הפלמ"ח פרקים למסיבות פסח שכתב ואייר, וב-1949 הוציא לאור את ההגדה לפסח הראשונה עבור צה"ל. וכך היא נראתה:
הגדה לפסח עבור צה"ל, תש"ט
ב-1967 פרש אלואיל מעבודת ההוראה, רכש בדים וחומרים ותכנן להקדיש את כל זמנו לציור. באביב יצא לצייר את נוף הפריחה על מדרונות ההרים של צפת כדי לפתח ציור נוף במגמה חדשה: נוף שהשמים כמעט נעדרים ממנו והגוון הסגלגל שולט בו. משטחי הצבע בציורים אחרונים אלה רכים וצמריריים, והאור נתפס בהם בצבע מהול בלבן, בדומה למשטחים הרכים והבהירים של ראשית התמודדותו עם נוף הארץ בשובו מווינה. סדרת נופים זו של פריחת האביב בצפת הייתה שירת הברבור ביצירתו; הוא חש ברע, ובערב פסח לקה בלבו ונפטר.
—————————-
ד"ר גליה בראור מנהלת את המשכן לאמנות עין חרוד, אוצרת תערוכות רבות בארץ ובעולם, מרצה ומחברת ספרי אמנות. ספרה חיינו מחייבים אמנות, 2010, בהוצאת מכון בן גוריון, עוסק במקומה של האמנות בתפיסת העולם של הקיבוץ ובמוזיאונים לאמנות בקיבוץ, וזוכה פרס יצחק בן-צבי לתולדות ארץ ישראל לשנת 2011.
