מאיר איינשטיין, מייצ׳יק, זיכרונות ילדות
גילוי נאות:
אינני חובבת כדורגל או כל תכנית ספורט כלשהי, אבל ביומיים האחרונים לא יכולתי שלא להקשיב לסיפורים ברדיו על שדרן הספורט הגדול מאיר איינשטיין. אני זוכרת שהקשבתי לאחד השידורים האחרונים שלו וחשבתי בלבי, איזה איש אמיץ הוא, ונצבט לבי לשמע הקושי שלו לדבר.
באופן מידי זה החזיר אותי לילדות בהרצליה. מייציק, כך כינו אותו הוריו וחבריו שהיו חברים של הורי, קבוצת חברים שקראו לעצמם ה׳חברה׳, שפיתחו מסורת של טיולים משותפים.
היינו יושבים על הטנדר הפתוח מאחורנית (כן כך נסעו פעם), ומייצ׳יק, שהיה הצעיר שבחבורה, היה מרתק אותנו ללא ליאות, בחיקוי ישיר ממגרש הכדורגל, כשהוא מחקה את נחמיה בן אברהם עם שמות אמיתיים של השחקנים ובטונציה כל כך אמיתית, והיה מפסיק רק בשביל ״לקחת אויר״, וממשיך מיד ב״שידור״.
היינו יושבים סביבו מרותקים ומתקשים להאמין שמייציק הוא רק ילד בן חמש ולא נחמיה בן אברהם… איש לא יכול היה להפסיק אותו, לא הסיבובים והקפיצות בכבישים, גם לא העצירות שהיו בדרך.
מי היה מאמין שמייצ׳יק יהיה שדרן בסדר גודל כזה, בליגה המלכותית של נחמיה בן אברהם, מימי הרדיו.
כל כך רציתי לספר על ילד הפלא הזה, היום בשידורי הרדיו, ולא הצלחתי …
אז הנה ״שידור״ של תודה וכבוד אחרון באמצעי היחידי שבו יכולתי,
למען כל מי שהכיר את מאיר, ואולי ישמח לשמוע גם על מייצ׳יק, ילד הפלא.
מיכל שיש (הלפרין) חברת ילדות.
—————–
