אברהם אופק: גוף, עבודה – להחליף כוח בכוח – אירוע נעילה
לרגל נעילת התערוכה רב שיח, יום שישי, 19.10 11:00–14:30
דברי פתיחה: דורון רבינא, אוצר ראשי מוזאון תל אביב
בהשתתפות: ד"ר גדעון עפרת, ד"ר אמיתי מנדלסון, פרופ' רחל אליאור, מיכאל לב טוב, ד"ר גליה בר אור, דלית מתתיהו
תערוכת יחיד רטרוספקטיבית לאברהם אופק מוצגת באולם הכניסה במוזיאון תל אביב 31.5.18 – 27.10.18 
"פרה אדומה" הוא מושג ביהדות – מי מעיין ששמו בהם אפר פרה אדומה שימשו לטוהרה. לכן, הצגת פרה אדומה, שעשויה מעץ, בד אדום וקשורה בחבל – תואמת את עיסוקו האמנותי של אברהם אופק בנושא הקורבן והמקרבן, וגם בעבודת המקדש בהקשר של טרנספורמציה של חומר לרוח ובהיפוך של כוח – כיצד מה שמטהר טמא גם מטמא טהור.
יצירותיו של אברהם אופק (1990-1935), אשר מזוהה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי עם ציורי-קיר שיצר ברחבי הארץ, הן מהמורכבות, העשירות והחידתיות שידעה האמנות בישראל. אופק הוא אמן פעולה המתחקה אחר חידת היצירה ומקומו של היוצר, הוא נוגע ברפלקסיביות של מעשה האמנות ובאמצעותה – גם בחיים. 
"אחת הבעיות הקשות באמנות היא תכונתו של מעשה האמנות להחליף כוח בכוח", כתב אופק בפנקס העבודה שלו. העסיקו אותו ז'אנרים מכל מרחבי האמנות והאומנות, מתוך אמונתו בכוח הצירוף והולכת החומר הנטען בחיוניות של השתנות מתמדת. כך אמר לידידו אלחנן ריינר, "אני איש חומר, אני מבין בחומרים, ואתה איש טקסטים, אתה מבין בטקסטים: תביא אתה את הפירוש שלך, הטקסטואלי, ואני אביא את הפירוש שלי כאמן". לפגישה על המדרש "אם אין קמח אין תורה", הגיע אופק חגור שק ובתרמילו חומרים – גרעיני חיטה, קמח וקופת צדקה – פָּרַשׂ אותם כעין מיצב וקבע: "זו הפרשנות שלי". כמו בעבודות הגוף, גם ציור הקיר של אופק הוא פרפורמטיבי במהותו. לצד ציורי הקיר שלו יצר אופק נוף תלת-ממדי ממגזרות קרטון, נוף בית, גבעה וים, שהיה לו מעין במה למשחק, "תיאטרון פרטי" משלו, המאפשר לדמיין נופים רוויים וחלונות פעורים. בציורי המסע האנושי המורכב שהעלה על קירות חללים ציבוריים נחשף היסוד הכוריאוגרפי בתפיסתו האמנותית. ניכרת בציוריו השפעת לימודיו באקדמיה לאמנות בפירנצה (1960-1959) וזיקתו לאמנים כמו קרלו קארה ומריו סירוני, וכן לציירים בני דורו. 
אופק ראה כזכות את עבודתו בבית העם של מושב עולים, בסניף דואר, בבית ספר עירוני, ולאו דווקא במרחב מוזיאלי אליטיסטי. "על מנת שציורים יחיו צריך קהל. יוצר מְחדש ומשתתף על-ידי זה שחי אותם", כתב על אחד מציוריו שאיזכר ציורי מערות משחר האנושות. ההתחקות אחר הכוח היוצר המורכב הזה של המגע בין יחיד ורבים, דחפה אותו לצקת את האישי ביותר ברשות הרבים וכל עבודתו מסורגת בחומרים ביוגרפיים. "הכוח לזכור נראה לי דבר מאגי, בלתי נפרד מהכוח לצייר. [...] הקפיטל נמצא בזיכרון, בילדות, במסעות, בחליפין הבלתי פוסקים של שיחה ואנשים".
