"ראש השנה לאילנות" הוא חג חקלאי או הלכתי? ומדוע נערכים טקסי הנטיעות בט"ו בשבט

ט"ו בשבט, "ראש השנה לאילנות", שנדמה כחג החקלאי-חילוני מכולם ובו יוצאים לנטוע עצים ברחבי הארץ, הוא חג שמקורו חקלאי-הלכתי – מסביר פרופ' יהודה איזנברג, עורך ומנהל האתר http://www.daat.ac.il/
א. ט"ו בשבט קשור למצווַת יישוב ארץ ישראל, "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל …" (ויקרא יט, כג).
ב. ט"ו בשבט הוא המועד הקובע לעניין תרומות ומעשרות. מכיוון שבכל שנה צריך לתת את התרומות מפירות אותה שנה, קבעו חכמים מועד שבו מסתיימת שנה אחת ומתחילה שנה אחרת לעניין התרומות והמעשרות. לפני ט"ו בשבט זאת השנה שעברה, ומט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, זאת השנה החדשה. אמר הרמב"ם בספרו "היד החזקה": "אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו. ואם תרם אינה תרומה…"
ג. מדוע נקבע ט"ו בשבט כיום הזה על ידי החכמים? כי אז העצים עומדים כמעט ערומים מפרי, וברור שהפירות שיצמחו ויבשילו לאכילה הם הפירות של "השנה הבאה". במשנה:"רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן. לְעִנְיָן מַעֲשַׂר (יז) פֵּרוֹת, שֶׁאֵין מְעַשְּׂרִין פֵּרוֹת אִילָן שֶׁחָנְטוּ קֹדֶם שְׁבָט עַל שֶׁחָנְטוּ לְאַחַר שְׁבָט, דִּבְאִילָן אָזְלִינַן בָּתַר חֲנָטָה". רש"י מסביר: "בִּשְׁבָט (טז) הוֹאִיל וְיָצְאוּ רֹב גִּשְׁמֵי שָׁנָה וְעָלָה הַשָּׂרָף בָּאִילָנוֹת, וְנִמְצָא הַפֵּרוֹת חוֹנְטִין מֵעַתָּה". משנה, מסכת ראש השנה, פרק א, א (יא-יז) לכן זאת תחילת השנה החקלאית הטבעית של האילן.
ד. כיצד אפוא הפך היום הרדום הזה, שבין החורף לאביב, ליום חג, ולחג הנטיעות בימינו? תחילה הפך יום-קביעת-המעשרות ליום חג – במחצית השנייה של המאה ה-17' המקובלים בצפת הנהיגו סדר ט"ו בשבט בדומה לסדר פסח, על פי ספר עלום "חמדת ימים" שבו מתואר סדר ט"ו בשבט: אוכלים 30 מיני פירות, שותים ארבע כוסות יין, אומרים ברכות על כל פרי ופרי ולומדים פסוקים מן המקורות. הספר "חמדת ימים" נתפשט במהרה, במיוחד סדר הסעודה והלימוד לחמשה-עשר בשבט בכל קהילות ישראל באיטליה, בתורכיה, בארצות הבלקן ובכל ארצות המזרח, מרכז אסיה, מרוקו וצפון-אפריקה. נולד הצורך להדפיס את הפרק על ט"ו בשבט כספר מיוחד לכל אדם, בשם "פרי עץ הדר", שחזר ונדפס במהדורות רבות בבתי-ברחבי העולם. כך נוספו לסעודה וליין גם זמרת פיוטים של פייטני ארצות-המזרח לכבוד הסעודה החגיגית בליל חמישה-עשר בשבט, בלחני פיוטים השגורים בפיהם.
ה. בראשית נערכו הנטיעות בט"ו בשבט בשנת תר"ן (1890) – בפעם הראשונה יצאו לנטיעות חגיגיות המורה והסופר זאב יעבץ עם תלמידיו מזכרון יעקב: ""למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ אשר נטע ה' לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית-הספר לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות, לערוך בו במערכת, ברוב חן והדר, את העצים, הנטעים, השושנים". בכך הוא קבע אופי חדש לט"ו בשבט כחג נטיעת האילנות. בשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים והגננות רשמי על ט'ו בשבט כחג הנטיעות, ואחריה אימצה זאת הקרן הקיימת לישראל.