אהרון מגד 'חדוה ואני' – אל תשליכוּנוּ
אני בן 94 אך נעשיתי מודע לזקנתי רק לפני שנים מעטות, מאז שניטלה ממני עצמאותי המלאה ונעשיתי תלוי במידה רבה באחרים, בתנועה, בשליטה בלוח זמנים, וטכנית – גם בכתיבה. אבל הבעיה המטרידה ביותר היא השליטה במכשירים מתקדמים, עם טכנולוגיה המתחדשת לבקרים, שלקשישים, ואני בתוכם, אין שום יכולת להשיגה. מדובר בהפעלת המכשירים ובטפסים הווירטואליים שעל המשתמש למלא כדי שיהיה להם תוקף. ידוע שהכול מתנהל היום באמצעות האינטרנט ואם אינך בקי ברזיו – אתה ממש אבוד או שעליך להטריד את ילדיך או לשכור מישהו שיטפל בענייניך תמורת תשלום, דבר המייקר כמובן את הוצאותיך.
הפנסיה שלי – כעורך הדף הספרותי "משא" ב"למרחב" וב"דבר" וכבעל טור בכיר בעיתונים הללו ששבקו – אינה מגיעה לממוצע במשק. לפיכך זכיתי לפני שלושה חודשים – לאחר יגיעה ביורוקרטית ארוכה ומילוי מסמכים רבים – לעזרה מביטוח לאומי. זו מאפשרת לי, באופן חלקי, להחזיק עובדת זרה בביתי. אך עובדת זרה אינה מסוגלת לעזור בקשיים שהעולם הטכנולוגי מציב בפנַיי. התמלוגים שלי מספרַיי שואפים בשנים האחרונות כמעט לאפס, וכדי למלא את צרכַיי אני חייב למשוך בכל חודש סכום משמעותי מהחסכונות שלי.
בניגוד לחברה הדתית ולעדות המזרח, שכיבוד הזקן הוא אצלן ערך ראשון במעלה, עליי לציין בצער שהיחס לזקן בחברה החילונית האשכנזית הוא לרוב אדיש, או מפלה וחסר סבלנות, וכל אחד מאתנו חש זאת על בשרו: יחסם של צוותים רפואיים שנמנעים מפנייה אל החולה או אל אשתו ומעדיפים לדבר עם קרוביו הצעירים למרות שאינם נמצאים עם החולה בקשר יומיומי, או שפונים אל הזקן בטון סכריני מתנשא כאל ילד מפגר; יחסם חסר הסבלנות והבלתי מתחשב של פקידים במוסדות השונים; יחסה המזלזל והמתנשא של התקשורת הרואה בזקן עובר בטל ומפלה את היוצר הזקן לרעה, ויחסה של החברה הישראלית ככלל, הרואה בזקן מטרד.
למרות המודעות הגוברת והולכת לקיפוח כל מגזר אחר בחברה: נשים, ילדים, קבוצות אתניות שונות, אין עדיין שום מודעות לקיפוח קשישים, למרות מספרם העולה באוכלוסייה. היחס של אי כבוד לזִקנה מגביר את החרדה ואת מצוקת הבדידות של האדם הזקן בכלל ושל הסופר, הרגיל ליחסי גומלין עם קוראיו, בפרט.
———————
אהרן מגד, בן 94, הוא תושב תל אביב, סופר ומחזאי. נולד בפולין ועלה לארץ ב-1926. נשוי לסופרת ולמשוררת אידה צורית, אביהם של הסופר אייל מגד ושל ההיסטוריון עמוס מגד, סב לשישה נכדים. לספרים והמחזות של אהרון מגד לחצו כאן.
את המונולוג הזה, שכתב הסופר אהרון מגד, העלתה לראשונה לדפוס שרי מקובר-בליקוב בסדרה 'אל תשליכוּנוּ'. ידיעות אחרונות, 7 ימים, 26.12.2014