חדש על המדף – ס. יזהר לילדים – "ילד חולות" מאת שהם סמיט
במלאת 100 שנים להולדתו של ס' יזהר [1916 – 2006] חשבו יוזמי הרעיון כי זה הזמן להציע את הסופר ס. יזהר לילדים, ולהתרכז רק בפרקי חייו שמתוך ילדותו. כל אחד יודע כי סיפורים יש כל מיני: סיפורי אגדה וסיפורי מעשיות, סיפורים מן המציאות המוכרת לנו, וסיפורים על עולמות דמיוניים שבהם מתרחשים דברים שלא יוכלו לקרות במציאות. ויש גם סיפורים "אמיתיים", כלומר, כאלה המבוססים על מקרים שאכן התרחשו בחייו של אדם בשר ודם. כל ששת הסיפורים בספר זה שבידיכם קרו במציאות ומתארים אירועים מילדותו של הסופר, המחנך ואיש הרוח יזהר סמילנסקי, הוא ס. יזהר. וכל ששת הסיפורים הללו אינם מסופרים לראשונה. ארבעה מהם מופיעים בספרים שכתב יזהר לקוראים בוגרים, סיפור אחד, "הנשכח", התפרסם בעיתון "דבר לילדים", וסיפור נוסף, "רחיצה בבריכה", הנחשב לסיפור מפתח ביצירתו של ס. יזהר, נכלל בספר "לנעורים מגיל עשר" (כך נדפס בעמוד השער).
ועוד צריך לומר: ס. יזהר הפליא לכתוב – לצעירים ולבוגרים כאחד – ובמיוחד הפליא לכתוב על ילדותו. כעת מתבקש שתשאלו את עצמכם: אם סיפורי הילדים שכתב יזהר נפלאים, למה לא לקרוא אותם כפי שכתבם? ואשר לסיפורים שאותם כתב "לגדולים", למה לא פשוט להמתין, לגדול, להתבגר, ואז לקרוא אותם? אלו שאלות מצויינות, קשות למענה, והתשובות להן לא מוחלטות. לפני שמנסים חשוב לציין עובדת יסוד: כל סיפוריו של יזהר, כולל סיפורי הילדים, כתובים בסגנון ייחודי ובלשון ייחודית – יזהרית. המשפט אצל יזהר ארוך ונפתל, שפתו עשירה וגבוהה והוא מרבה לעשות שימוש בצורות דקוקיות לא שגרתיות ובמילים נדירות, יחידאיות (כאלה המופיעות במקורות רק פעם אחת), בלשונות המקרא והתלמוד. וכשחסרה לו ליזהר מילה – הוא ממציא אותה. בפסקת הפתיחה של "הנשכח" לבדה – ונזכיר, זהו סיפור ילדים! – מתגרים בו בקורא הצעיר: "שמש מרשיפה", "גבעה נכלמת", "יער מחוק בין גוצי עשבים" ו"כתובת שהרוח ביתקה". ובסיפור "טיארה": "מיני חביונות קוציות שנתקעות ביחף כמיכווה מלובנת". הבנתם? למרבה הצער, כיום, גם בין קוראי העברית הבוגרים, רק מעטים כיום מסוגלים לקרוא את הספרות של ס. יזהר, להבינה ולהתענג עליה, ובשביל מרבית הילדים, עברית יזהרית היא כמעט כמו…סינית! מאחר שילדים, כידוע, אינם נשארים ילדים, אלא מתבגרים והופכים לאנשים, קיים חשש שבעוד שנים מעטות, לא יימצאו כלל קוראים לסיפורי יזהר – וחבל! חבל על סיפורים יפים שלא ייקראו, וחבל על הקוראים שלא ייזכו ליהנות.
ומהיבט אחר : סיפורי הילדות של ס. יזהר הם דרך מרגשת ומרתקת ללמוד על חייהם של בוני הארץ, החלוצים, וילדיהם ; על יחסי השכנות עם תושבי הארץ הערבים שחיו בה מדורי דורות ; על תל אביב ורחובות בימים שבהן היו ערי חולות ופרדסים. אבל איך עושים זאת? איך נוטלים סיפורים שמקורות כוחם, חיוניותם, יופיים וייחודם הם גם שהופכים אותם לבלתי קריאים לרבים, לרבים מדי? איך אוכלים עוגה ומשאירים אותה שלמה? תשובתי בסיפורים שקראתם. אם יפו בעיניכם – דעו כי יופיים ביזהריותם ; לשונם, במרביתה, יזהרית; והעיקר – הרגש העז המפעם בהם – יזהרי. תקוותי שיישארו חקוקים בכם כפי שנחקקו בי גרסאות המקור, כפי שחקק יזהר הצעיר בבשר האקליפטוס את החוויה שעיצבה אותו ב"רחיצה בבריכה"; ושבבוא היום, בעוד שנים לא רבות, תיגשו אל ארון הספרים, תטלו לידיכם את "מקדמות", "צלהבים" או כל ספר אחר של ס. יזהר, תקראו, תתענגו ותבינו כי מה שיפה בעיניכם הוא כאין וכאפס לעומת הדבר האמיתי.
